אהובתי!
כולם יודעים מה זאת אהבה עד ששואלים אותם,
לכן אני לא שואלת אלא רק יודעת.
יודעת שהפה שלי מתייבש
והחזה תמיד לוחץ לי בדיוק מתחת לריאות
כמו לילד שרואה אישה מתפשטת,
כשאני רואה את בבואת דמותך.

זרעי האהבה שאני זורעת בך
כבר כל כך ממושמעים ורגילים אלייך
שאיני צריכה להשקות אותם או לעבדם-
אני רק נותנת להם הוראות בעל פה
והם גדלים ועולים לי במרחבי נשימתי המקוטעת.

לפעמים, כשאת אינך לי
אני מרגישה כאילו ראי נשבר בתוך הגוף שלי
לאלף חתיכות או כמו האבנים הקטנות החדות
שודקרות כשרצים במורד הרחוב ונופלים על הברכיים.

כאב האהבה הזה הוא פנימי כמו ענן בבטן הרכה שלי
ענן נוצה שדוקר לי ולא מוריד אף פעם גשם
אלא רק דמעות מלוחות שלא מפרות
אלא את עצמן.
אמשיך לאהוב כי לא יודעת אחרת
להבין אותך
ואת כל מה שאת אומרת.
אזכור ואדע אותך
לעולם בעולם של כאבים והנאות
של כאילו ואולי
ואיך וכדאי.
תהיי לי הלואי...