"מיכאל אומרת שזה מרענן לקום ליד גבר אחר בבוקר ואני לא מבינה
מה כל-כך מרענן לה ומעבר לזה אם זה כל-כך מרענן למה היא עדיין
כל פעם חוזרת לעומרי."
אני מרימה את הראש לזכות לתגובה ומגלה שהגבר שמחבק אותי נרדם.
מחייכת לעצמי, אני קמה ומתלבשת. משאירה לו פתק קטן על הכרית,
שיצאתי לשאוף קצת אוויר והביתה ושנדבר מחר. גם מחר בבוקר אני
לא אקום ליד גבר אחר.
הרכב שלי חונה אצלו ליד הבית ואני מחליטה להשאיר אותו שם וללכת
ברגל, מקסימום אימא תקפיץ אותי מחר בצהריים לקחת אותו. נמרוד
גם ככה כבר לא יחזור לבקש אותו, אני בספק אם יהיה אכפת לו איפה
אחותו הקטנה מחנה את הרכב שלו בלילות.
בשעה שתיים לפנות בוקר יש לי תחושה כאילו מישהו כיבה את העולם.
עוברת מכונית אפורה עם ילדים שיכורים, אחד מהם שורק ואני
צוחקת... ככה חונכנו כנראה.
עשר דקות מהבית של הגבר האחר ועוד רבע שעה עד שלי יש את הבית
של הגבר שלי, אני מתיישבת על ספסל מול הבית שלו ורואה את חלון
החדר שלו חשוך. יום חמישי בלילה, הוא בטח יצא לא מזמן ויחזור
רק בבוקר וגם אם לא, הוא כבר לא ייצא לחבק אותי. אחד-עשר
חודשים עברו והכל נשאר אותו דבר, רק שאז הוא היה החייל המשוחרר
שלי ועכשיו הוא סטודנט למשפטים. רק שכן אהבתי אחרי, לא פחות.
רק שפתאום כשהוא ראה אותי עם קובי במועדון לפני שבועיים והגיע
אליי יום אחרי הביתה באמצע הלילה ואמר שהוא לא יכול עם זה יותר
ושהוא שונא את שנינו... לא שנאתי את עצמי כמו ששנאתי אז.

על הבוטקה בחוף הפעם אני לא בוכה, אף אחד לא עומד מתחתי ומחבק
אותי וגם אף אחד לא כועס. אני מדמיינת אותו שם אבל בכלל לא
מצליחה להיזכר בפנים שלו.
הגבר האחר שלי יושב קצת מעליי ומנגן בגיטרה. הוא לא יודע מה
עובר עליי, הוא סביר להניח שגם לא יידע. אני מרגישה שפשוט ככה
זה, יש בינינו קיר זכוכית בלתי נראת. לרגע אני צוחקת לעצמי
והוא לא מבין מה כל-כך מצחיק, אבל מה אני כבר יכולה להגיד
לו... שאני שומעת רק הד? לרגע בא לי להאשים את נמרוד. "מותר לי
להאשים מישהו שלא פה?" אני שואלת במבט מקווה את הגבר במעלה
המדרגות.
"לא נמאס לך להאשים גברת?" הוא מניח את הגיטרה ויורד אליי,
מחבק אותי מאחורה. אני מניחה את הראש על אחת הברכיים שלו
ונאנחת. "את סתם מעייפת את עצמך עם שטויות."

זאת תקופה של איבוד זמן. אני שוכבת במיטה, מסתכלת בשעון,
מסתכלת בלוח שנה שעומד לידו, הימים מסומנים באיקסים קטנים ואני
לא מצליחה להתמקד ביום הנוכחי. כמעט כל יום אני רואה את הגבר
האחר שלי, הוא באמת מתוק אבל שנינו יודעים שזה לא יקרה בחיים
כמו ששנינו יודעים שהעובדה שאני כל פעם משאירה את הרכב ליד
הבית שלו והולכת ברגל זה לא כדי שתהיה לי באמת סיבה לחזור.
בא לי לפתוח את הארון, להוריד מהמדף העליון את הקופסא של רון,
להוציא את הדובי הגדול שהוא קנה לי לט"ו באב פעם, להתכרבל איתו
בפוך ולבכות. זה הכי רחוק שאני מרשה לעצמי ליפול כרגע. אבל אין
לי בכלל כוח לזוז אז אני נשארת לשכב על הצד על המיטה ולבהות
במחוג השניות עושה לי סחרחורת. לכתוב את היומן שלי בראש במקום
על דף, לנשום עמוק את המחנק של חדר שלא אווררתי כבר יומיים.
אני משתדלת להתרחק מהמבצר שלי, המיטה שלי היא כמו ביצה גדולה
והתמונות על השידה ליד השעון הן כמו סכין בלב. דוקר לי בחזה?
לא יודעת. בא לי להתקשר לרון ואז אני ממהרת לשלול וכמעט מחייגת
לגבר האחר שלי אבל אז אומרת לעצמי שיותר מידי זה יותר מידי,
שצריך לשים טוב טוב לב לגבול בין הכאילו אפלטוניות המטומטמת
הזאת לרגע שהלב חורק בכאב ומתחיל להפעיל מחדש את כל הגלגלים
כמו מכונה כבדה ומיומנת. לא בא לי שאף אחד ישמן אותי.
אז אני מתקשרת לקובי ואנחנו קובעים שהוא יבוא לאסוף אותי בתשע
כדי שתהיה לי שעה להתקלח ולצאת מהריקבון הזה וניסע אליו לראות
סרט. למה אצלו? "כי את חייבת לצאת מהמיטה ולהפסיק עם זה לפני
שאני באמת אתעצבן ובאמת אצטרך לתת לך כאפת איפוס." אני צוחקת
ואומרת לו שסבבה.
ממיסה את עצמי ארבעים דקות מתחת לזרם המים הרותחים. לובשת
ג'ינס וחולצת סיום קורס ומרססת על עצמי קצת ריח אנושי או הוגו
בוס. הוא מתקשר להגיד שהוא למטה ודקה לפני שאני יוצאת הוא עוד
מזכיר לי- "מיסי, תפתחי חלון."
"איזה יום היום?" אני שואלת כשאני מכניסה לתוך הקומפקט שלו את
הדיסק החדש של עברי.
"המצב באמת קשה הא?" הוא מסתכל עליי במבט מודאג.
אני מגלגלת עיניים והוא עונה לי- "חמישי."
'אף אחד כבר לא מזהיר אותך לפני שזה נגמר ואף אחד לא מספר לך
כמה זה יכאב ואין תמרור בצד, אור שמהבהב...' עברי שר וקובי
ממשיך עם הפרצופים הלא מרוצים. מחנה ליד הבית שלו אבל לא יוצא
מהרכב.
"מה אתה רוצה שאני אגיד?"
"שכל מה שהיה לנו לא היה משחק פלצני עבורך של לא להיות לבד רק
בגללו."
"קובי אתה יודע כמה אתה חשוב לי ושכן, אני אוהבת אותך באיזשהו
מקום אבל..."
"בלי אבל, לא ביקשתי ממך כלום, הרי החלטנו הכל ביחד. את מכירה
אותי מספיק שנים כדי לדעת שאם הייתי רוצה מספיק הייתי מתעקש
ובטח שלא הייתי כבר חודש עם נטלי."
"וואלה." אני נעלבת.
"אויש עופרי, אל תתחילי לי עכשיו. זה מה שחסר לך בחיים, שאני
ארצה אותך?"
אני חושבת על זה שנייה, מחייכת, "לא, כי אז עם מי אני באמת
אוכל לראות סופים של סרטים."
בתור החבר הכי טוב של האח הגדול שלי, לבחור בן העשרים וארבע
שיושב לידי על המיטה ומחבק אותי יש המון אכפתיות... יחסית
לעובדה שהיינו ביחד חצי שנה וזה נגמר במין ויכוח מפגר על בזבוז
זמן, בסקס מפגר של חוסר משמעות, בשבועיים ברוגז ובטלפון אחד
שהוביל למסיבה אחת, לפני שבועיים שפתאום היה לי את האומץ
להסתכל לרון בעיניים ובאמת לכעוס עליו.
כשדני אושן מאושן 11 רק באושן 12 אוסף מחדש את הצוות, אני
נשכבת על הצד על המיטה, מניחה את הראש לכיוון הטלוויזיה על
הרגליים של קובי ולוחשת לו- "תודה שאתה קיים."
הוא מלטף לי את השיער כאילו מאשר שזה בסדר, שאת ההכי גרוע כבר
עברתי ושאם אני אתפוס את הכל בפרופורציה שאני אמורה לתפוס, כל
העסק של רון יראה לי מגוחך. אבל אני בעצמי מרגישה מגוחכת.
שהגבר שמחזיק במפתחות ללב שלי בא פתאום אחרי אחד-עשר חודשים
ומבקש סליחה כאילו שסליחה תעזור כשהוא נעלם כשבאמת הייתי צריכה
אותו. סעמק. ברור שסלחתי.

"עופרי, אם את לא תפתחי את החלון אני אצלצל בדלת של ההורים
שלך."
"תצלצל." אני אומרת לו, "נראה מה אבא שלי יגיד כשהוא יראה
אותך."
הוא יודע שאני צודקת, אבא שלי יהרוג אותו. ועוד בשתיים לפנות
בוקר.
"נו עופרי." הוא מביט בי בעיניים החומות-שחורות שלו מבעד
לתריסים הפתוחים, יש לו מבט כל-כך מיואש, כל-כך מבקש מחילה.
הוא מרסק אותי לחתיכות עלובות של בחורה מאוהבת.
אני סוגרת את התריסים ופותחת את החלון.    
הוא נכנס ומתיישב על העדן.
"רון, מה אתה רוצה ממני עכשיו?" אני נותנת בו מבט כועס מהמיטה
שלי.
"רורי, אני מצטער." הוא אומר בשקט ואני באמת מתעצבנת, "אל תקרא
לי רורי, מזמן איבדת את הזכות."
הוא מתקרב ומתיישב מולי על המיטה, משפיל מבט.
"מה אתה חושב לעצמך תגיד לי? שפעם בחודש תשאל מה קורה במסנג'ר
ותמסור לי ד"ש דרך חבר של מיכאל או תתחמק ממני כשאתה רואה
אותי... ואני פשוט אצטרך לבלוע הכל ולהבין ולקבל את זה שלא
ידעת מה לעשות וברחת?"
"עופרי, את חושבת שזה היה כזה קל? לא ידעתי מה לעשות עם עצמי
בכלל."
"כן, אז שבוע אחרי החזרת את הדברים לבקו"ם כמו ילד גדול
וברחת."
"חזרתי."
"לא בשבילי."
"כן בשבילך, אבל היית עם קובי ולא רציתי אפילו שתדעי שחזרתי.
לא רציתי לפגוע בך יותר ממה שכבר פגעתי."
"בולשיט רון."
"ילדונת, תחשבי מה שאת רוצה ותחליטי מה שאת רוצה אבל תדעי שאני
באמת מצטער שפגעתי בך ושאני מתגעגע אליהם בדיוק כמוך ושאני
אוהב אותך, אין לך מושג כמה."
רק אחרי שאני נשכבת במיטה ומפנה אליו את הגב והוא יוצא וסוגר
אחריו את התריסול, אני נותנת לדמעות א' מיוחד לזלוג, בלי קול
הן מציפות את הכרית שלי. אני מוציאה מהקופסא למעלה בארון אלבום
תמונות של שנינו ובא לי להקיא. מוציאה את אחת התמונות הראשונות
שלנו ביחד מאיזה טיול ג'יפים לצפון לפני שלוש שנים, מוציאה
מצית מהמגירה ושורפת אותה. לאט לאט רואה את החיוכים שלנו
מטפטפים על הרצפה ומשאירים כתם. כתם כמו הכתמים על הריפוד ברכב
ההרוס של דקל, כמו דם שהתייבש והפך שחור. דם קרוש מתפורר ואי
אפשר ליצוק אותו מחדש לנוזל החיים כמו החיוכים מהתמונה, כמו
הפס הזה שמצפצף ונחרט בזיכרון כשרגע נגמר. "אוכל הנשמות כנראה
היה מאוד רעב אותו לילה." אמרתי פעם למיכאלי בצחוק, היא אף פעם
לא הבינה את ההומור השחור שפיתחתי לעצמי לפני שנה.

שבוע וחצי אחרי, אני נרדמת על הרגליים של קובי שמזיז אותי
בזהירות לצד השני של המיטה, מחבק אותי ונרדם גם הוא. בבוקר
כשאני קמה והוא לא לידי, אני נותנת צעקה- "קובי!" והוא עונה-
"רגע" ומגיע מהמטבח עם ספל תה חם וופלים. נושק לי על הלחי,
"בוקר טוב נסיכה, הגיע הזמן באמת שתואילי בטובך לקום. חודשיים
את לא חיילת ונהיית כזאת פדלאה."
"מתי לא הייתי?" אני שואלת וחופנת את הספל.
"גם נכון." הוא עונה בלי לחשוב.
"איך הולך עם נטלי?" אני שואלת והוא דופק חיוך.
"סבבה לגמרי, בטח לא תהיה מרוצה מזה שאת פה."
"כאילו הייתי נוגעת בך."
"גם נכון."

את שאר היום אחרי שקובי מקפיץ אותי חזרה הביתה, אני מעבירה
בלבהות בתקרה או לחילופין בטלוויזיה או לחילופין בפלייליסט של
המחשב שלי ובלסנן את הגבר האחר שלי שמכיר אותי כולה חודש וחצי
וכבר משחק לי אותה מודאג למרות שממילא לא כזה אכפת לו. שולח
הודעה- 'עופרי, אם את צריכה משהו תרימי צלצול.' ואני מגחכת
לעצמי מהעובדה שיומיים לפני ישנתי אצלו וכבר לחוץ לו... או
משהו.
אני יורדת לבד לחוף ומתיישבת על הבוטקה. אני אוהבת את הים
בחושך, הוא גורם לי להרגיש שייכת בכל החוסר שייכות שאני מרגישה
בתקופה הזו. "אין בדידות בים." נמרוד פעם ציטט לי מישהו
כששאלתי אותו אם הוא לא מרגיש לבד בכל ההפלגות שלהם בים כל
הזמן. הייתי אז בת שש-עשרה, מה כבר הבנתי על חיילים גדולים עם
אחריות מינימאלית.
אין בדידות בים אבל לי לבד כבר בכל מקום. כל המשקעים האלה
רומסים אותי כמו הריסות בניין שהתמוטט ומעולם לא טרחו לחפש
ניצולים. ניצלתי אי פעם?
אני יושבת איזה שעה ומקשיבה לגלים בולעים את החוף. לרגע אחד
קטן בא לי להיכנס לאט לאט לתוך המים ושהם יבלעו גם אותי, אבל
אני גורפת את המחשבה הזאת מראש שלי לערמת העלים של המחשבות
הסופניות וחוזרת הביתה. בחנייה רואה את הרכב של נמרוד, אם היה
לו שמץ של מושג לגבי המחשבות שרצות לאחרונה לאחותו בראש, הוא
היה מכה אותי. בפלאפון שלי יש שיחה שלא נענתה ממיכאל. אני
חוזרת אליה וכל מה שיש לבחורה שיותר מידי מרוכזת בחבר שלה
להגיד לי זה שעומרי ביקש שהיא תמסור לי שרון עדיין מחכה
לתשובה. ואני נאנחת בשקט ואומרת למי שהייתה החברה הכי טובה שלי
בשתיים-עשרה שנים האחרונות ש- "אם לא באמת יש לך משהו חשוב
להגיד, כמו- 'מה שלומך עופרי' תחסכי ממני את השטויות של חבר
שלך וחברים שלו." והיא ממלמלת משהו לגבי זה שהיא בסך הכל ניסתה
לעזור. "ביי מיכ." אני אומרת ומנתקת לפני שהיא מספיקה להגיב,
מנתקת את הבטרייה וזורקת את הפלאפון על הפוף בצד השני של
החדר.

בשעה אחת-עשרה בבוקר בבית הקברות העירוני בסוף בסוף מתקהלים
המון אנשים. אני מחנה את הרכב של נמרוד בכניסה והולכת בין
שורות הקברים ברגל, ריח ההתיישנות עומד באוויר. אני מסתכלת
בעצב על שלושת הקברים הזהים ומנסה להבין מה לעזאזל עכשיו, אז
שנה האוויר עמד במקום ו... עכשיו פתאום הוא זז?
לרגע אחד אני עוצרת קצת מאחורי הקהל וסורקת את העומדים, מחפשת
את נמרוד במבט שלי, מן הסתם יודעת שאני לא אמצא. רואה את מיכאל
ועומרי, את נעמה, אפרת, נדב, רון, אביתר, נטלי. קובי מבחין בי
ומתקרב, "הכל בסדר עופר?" הוא שואל ואני נזכרת במשחקים מפגרים
של נמרוד- 'מה קורה אח שלי.' ששיחקנו אותה שני גברים שלא אכפת
להם מכלום אחרי שנדב אחרי שלושה חודשים זרק אותי בכיתה י'
ונמרוד ונעמה נפרדו אחרי שנתיים.
"הוא לא פה." אני אומרת ומרגישה את כל האוויר נתקע לי בגרון.
"אני יודע." הוא אומר ומחבק אותי. אני רואה את נטלי מסתכלת
עלינו.
אחרי זה, כשאני וקובי באים לשורה, אני לוחשת לה באוזן- "אל
תדאגי, הוא באמת רוצה אותך." והיא מהנהנת וזורקת לי חצי חיוך
מנומס ואני מבינה לגמרי את הפרנואידיות הזאת של ידידה-אקסית
ועוד בהקשר שלנו.
הגבר האחר שלי מתקשר, אני אומרת לו שאני בפנים והוא נכנס ועומד
לידי. אני מניחה את הראש על הכתף שלו והוא מחבק אותי מהצד. רון
מסתכל עליי ואני רק נותנת בו מבט עייף ואומרת לגבר האחר שלי-
"תודה שבאת." ואני יודעת שאני הריבאונד שלו אחרי חברה של שלוש
וחצי שנים אבל לא אכפת לי שחוסר משמעות עוטף אותי בלילה.
לפעמים זה עדיף או שזה גם תלוי איזה משמעות כל אחד מחליט
להכניס לדברים. אני החלטתי לאטום את עצמי. זה טוב ככה, לא פה
לא שם, סימפאטיה הדדית מינימאלית, יצרים מלוכלכים וכמו שהוכח
היום גם אכפתיות. לא יותר מזה, בהחלט לא יותר מזה.

חצי שנה קודם, בסלון של הבית שלי ישבו אבא ואימא שלי מול רון
ובלעו בשקט בשקט את המשפט- "פגשתי את נמרוד באמסטרדם."
חצי שנה לפני , ישבתי על המדרגות העולות לעליית גג, חיבקתי את
הברכיים קרוב לגוף והבטתי בפנים של אימא שלי מאירות אחרי חצי
שנה של חושך תהומי.
"הוא בסדר?" אבא שלי שאל אז ורון ענה שכן, שהוא בסדר גמור,
יחסית, פיזית לפחות.
"ו... ו... הוא מתכוון לחזור?" אימא שלי גמגמה את המילים.
ואני רק הבטתי בפנים היפות והעצובות של הגבר שכל-כך אהבתי
וידעתי שהוא כל-כך רוצה להבטיח לה שכן אבל,
"לא אימא, הוא בחיים כבר לא יחזור." ירדתי מהמדרגות, זרקתי
לעברה מבט כועס כאילו היא לא הייתה צריכה לשאול את זה ונכנסתי
לחדר שלי.

חצי שנה אחרי בבית קברות גדול, אני מרכיבה משקפי שמש מנומרות,
מניחה ראש על הכתף של הגבר האחר שלי ומנגבת את הדמעות מהלחיים.
חם ולח והשמיים אפורים מאובך ואני צועקת בלב לאלוהים ששום דבר
מכל הסרט הזה לא הגיוני. שאנחנו קבוצת ילדים בגילאי 20-25 שאף
אחד לא לימד אותם איך לשכוח או אולי אף אחד לא לימד אותם איך
לשחרר. ההורים של אבישי, רועי ודקל עומדים ליד הקברים. רון
נעמד ליד אימא שלו ומחבק אותה בשעה שאבא שלו מתפלל. אני מסתכלת
לבחור הזה בעיניים מבעד לעדשות הכהות ורואה אותו מרוסק לגמרי.
רואה אותו עובר לידי חצי שעה אחרי כשכולם לאט לאט מתפזרים
ומסנן לי בכעס- "לפחות אח שלך עוד חי."
לרגע אני עוצרת ובולעת את המילים, רגע אחרי, כשכל המשפחות
והחברים מסביבנו, אני מעיפה לו סטירה, "איך לעזאזל אתה מעז
להגיד לי דבר כזה??!"
אני מרימה את משקפי השמש שלי על הראש.
"עופרי, זה לא המקום אבל נמאס לי מזה שאת מאשימה אותי בהכל.
נמאס לי שאת לא מבינה שאני זה שאיבדתי, לא את. שהאח האידיוט
שלך היה אמור להחזיר אותם הביתה בסדר, הוא הבטיח לי בטלפון
אותו לילה שהוא יחזיר אותם בסדר!"
אם היה לי בור עמוק הייתי נכנסת לתוכו וקוברת את עצמי. הגבר
שאני אוהבת עומד מולי ומאשים אותי בהכל. כאילו לא הייתי לידו
כשהם התקשרו ואמרו שהם יוצאים מאילת באחת לפנות בוקר, כאילו לא
שמעתי איתו את דקל מפהק ואת אבישי מציע שבכל זאת הם ישנו קצת
ויחזרו בבוקר. אז נמרוד לקח לדקל את המפתחות והבטיח לרון שאין
מה לדאוג, מקסימום הם יתחלפו בנהיגה.
אני מתיישבת על מכסה המנוע של הרכב של נמרוד וקוברת את הפנים
בידיים. הגבר האחר שלי שואל אם אני צריכה משהו ואני עונה שאני
צריכה שהוא ילך. אחרי שכולם מתפזרים רון לוקח לי את צרור
המפתחות מהיד ומתניע, "בואי."
איך עובד געגוע? איך נשאר זיכרון? איך נשאר רק זיכרון...

'כמו מטייל אוסטרלי שעוקר לעצמו יד, אני עוקר אותך עכשיו מתוך
הלב שלי.' עברי שר לי בראש אבל היד שלי עדיין במקום ורון
עדיין במקום ואני עומדת ומסתכלת למטה מהצוק ורואה את הרכב של
נמרוד מתרסק.
הכל מתערבל לי בבטן. רון מתיישב על איזה סלע ומסתכל עליי,
"זהו." הוא אומר.
"זהו? מה זהו בזה תגיד לי?"
"זהו רורי, נגמר לי מכל החרא הזה."
אני מתיישבת לידו ונאנחת, הרכב של נמרוד מרוסק אלפי מטרים
מתחתינו והרכב של האח הגדול של הגבר שיושב משמאלי מרוסק על
כביש 90 שעה ועשרים נסיעה מאילת... שעה ועשרים?! אפילו לא חצי
דרך, אפילו לא אורך סרט. אני ורון כיבינו את הוידיאו, עלינו על
הרכב של ההורים שלו ונסענו אז לכביש 90 באמצע הלילה, שעה
ועשרים מאילת. שעה ועשרים הפרידו בין שיחת טלפון מזדיינת שבה
רון מבקש מדקל שלא ייתן לאח הגדול שלי את המפתחות ודקל אומר לו
שהם מכירים מגיל אפס והוא סומך על נמרוד שיחזיר אותם בשלום.
שעה ועשרים מאילת, שנה לפני... רון ואני עומדים מול נמרוד ולא
מבינים כלום. אמבולנסים בכל מקום, איזה חובש חובש לנמרוד את
הראש ואת היד, מנסה לשכנע אותו לעלות לאמבולנס ולבוא לבית
החולים לבדוק חשש לזעזוע מוח אבל נמרוד רק יושב ומנער את הראש,
"לא לא" הוא אומר לחובש וממשיך לנער, כאילו הוא יכול להחזיר
אחורה את הזמן או מינימום לנער מעליו את המציאות. שעה ועשרים
מאילת אני עומדת ומסתכלת לתוך רכב מפורק לחתיכות, בוהה בסימני
דם שחורים על ריפוד של רכב שרק לא מזמן יצא מהשקית ונקנה לבחור
בן עשרים ושלוש שהשתחרר מקצונה, מתנה ליום הולדת.
מולי רכב מפורק, מימיני אמבולנסים שכבר אספו את הגופות מהכביש,
נמרוד והחובש. ומשמאלי משאית גדולה בשולי הכביש, המון שוטרים
ורון שמנסה לברר, איך לעזאזל על כביש 90 בשעה שתיים שלושים
ושמונה לפנות בוקר, משאית מתנגשת ככה ברכב פרטי.

"שעה ועשרים מאילת." אני בולעת רוק אבל הגוש בגרון שלי לא
נעלם.
רון רק מהנהן בשקט.
"אתה כועס עליי?" אני שואלת.
"לא, מה יש לי לכעוס, את נרדמת על ההגה? מה יש לי גם לכעוס על
נמרוד, הוא לא היה היחידי שרצה לחזור. באותה מידה אני יכול
לכעוס על דקל שלא הקשיב לי ונתן לנמרוד ורועי, לשני דפוקים
האלה להתעקש לגבי העבודה שלהם. את מבינה עופרי, בגלל יום עבודה
מזדיין בחברה לכתיבת תוכנה אין לי יותר אח. בגלל אמון עיוור,
בגלל 19.3 שקל לשעה, בגלל הכביש המהיר לאילת, בגלל שלא התעקשתי
לריב עם דקל שהם ייצאו בבוקר."
אני בועטת באבן שמציקה לי בעין, מוציאה חפיסת סיגריות מהתיק
ומדליקה אחת.
"את לא מעשנת." הוא עושה פרצוף.
"סיגריות חירום."

חום-שחור, זה הצבע של העיניים של הבחור שאני אוהבת, זה שהייתי
איתו שנתיים, זה שלמד איתי מהגן ותמיד רבנו, זה שלקח אותי
לטיול ג'יפים בחודש שלנו ולאילת בחצי שנה ולצימר בצפון בשנה
ולכביש 90, שעה ועשרים דקות מאילת קצת אחרי השנתיים.
אני רוצה לעצום עיניים ולהתפלל לאלוהים שאם אי פעם עשיתי משהו
רע בחיים שלי שיעניש אותי, רק שיחזיר אותם. רק שיחזיר אותם
להיות חבורת הדפוקים כמו שהם היו, חבורת ברדקיסטים, חיילים
מצטיינים. שיחזיר את אח שלי מטיזי שיתחיל להתמודד עם החיים
שלו, שיגיד לכולם את מה שהוא כתב לי במכתב שהוא השאיר בלילה
שחזרנו הביתה וקמנו בבוקר והוא נעלם. שיגיד לכל הפאקינג עולם
הזה שחמישים וארבע דקות מאילת, הם עצרו את הרכב... נמרוד עבר
למושב שליד הנהג ודקל לקח את המפתחות. שכשהחובשים מצאו אותו,
מוקף בשלושת החברים הכי טובים שלו באמצע הכביש, מנסה להנשים
אותם ושאלו מי נהג, הוא אמר- "אני."
'אני מצטער.' הוא כתב לי, 'עופר מתוקה שלי, אני כל-כך מצטער,
שתינו והיינו גמורים מעייפות ולא שמתי לב מה המצב של דקל. אבל
מה יכולתי לעשות, להאשים אדם שמת?'

אני מסתכלת על רון ומתכווץ לי הלב, העיניים החומות-שחורות שלו
מביטות בי בכאב שאומר שאם הכל היה קורה אחרת בטח כבר היינו
מתחתנים.
"דברים יסתדרו." אני אומרת לו לבסוף ומשחררת ענן עשן לאוויר.
רון קם, מושיט לי יד ומרים אותי. זורק את הסיגריה הצידה,
מחבק.
"רורי, אני מצטער."
אני קוברת את הראש בשקע הכתף של האהבה שלי ויודעת שהוא כבר לא
ילך לשום מקום, שהגבר האחר שלי בטח מזיין עכשיו מישהי אחרת,
שקובי עכשיו נרדם מחובק עם נטלי, שמיכאל בטח שוב רבה עם עומרי,
שההורים שלי בבית של ההורים של רון ודקל.
ושהאח הגדול שלי, יושב עכשיו ליד אנדרטה טרייה בכביש 90, שעה
ועשרים מאילת...
ובוכה.



14.5.05-13
(תודה לדן שנתן לי את השקט הנפשי לכתוב באילת.)