עוד בוקר עירוני מפציע,
צופרי המכוניות צורמים את האוזן
ועל המדרכות האנשים מחישים צעדיהם
בדרכם אל יום חדש.

צועד לו לאיטו, בא בימים.
מדי פעם עוצר ומביט לצדדים,
חיוך של השלמה נסוך על פניו.

גם הבוקר, כמו בזה שלפניו, לבוש במיטב מחלצותיו.
בחולצת הכפתורים שקנה לו איתי,
ומעליה סוודר ירוק שקנה עוד בוארשה.
נעליו, אותן צחצח בקפדנות ליל אמש, מבריקות בשמש החורפית.

"שלום אדון, בוקר אור",
קוראים אליו החנוונים,
את הכובע מסיר הוא בקידה מלכותית.

ובבית הקפה הפינתי הקפה כבר מהביל,
"שחור חזק, כמו שאתה אוהב", המלצרים אליו מחייכים.
באלגנטיות מתיישב, עיתון בפולנית מהתיק שולף,
ובגמר הקריאה, תופס הוא עוברי אורח לשיחה קלילה.

והבוקר לצהריים גולש
הצהריים לערביים נושקים
כך חולפים הימים ובסבא בוגדים.

והאיש החייכן
שידע להעריך יין טוב,
שסיפר סיפורים מפחידים על רוחות רפאים,
שהרכיב על גבו את נכדיו הקטנים
זה האיש שזכר לחיות,
את שמו אינו זוכר עוד.