בצעירותי שנאתי קיטנות, אך כשהגעתי לצבא הבנתי שהגעתי לקייטנה
הכי גדולה ויוקרתית בישראל, קייטנת צה"ל.  אמנם בבוקר לא
מקבלים לחמניה ושוקו, אך כל זה מתגמד לעומת העובדה שבני 18
ישנים מחוץ לבית. כשהתגייסתי, החלטתי לפתוח דף חדש ולהפוך
לנהגת אחראית שומרת חוק.
הכל החל להתקלקל כשהגעתי לקלקיליה בתור סמבצ"ית. שרתתי בתוך
משלט שהוא בניין בן 2 קומות ולו 7 חדרים, בתוכו גרנו כ-40 איש
כולל השומרים. מכיוון שהמשלט היה ממוקם ברחוב המרכזי של העיר,
לא יכלנו לצאת מהבניין להתאוורר, סיר לחץ של הורמונים ושעמום.

מהר מאוד נוצר הווי במשלט הקטן. בבוקר במקום לחמניה ושוקו
היינו קונים מגש עמוס בעוגיות ערביות נוטפות תמרים, שקדים
ובעיקר- המון קלוריות. אחה"צ היינו עולים על הגג ועוסקים
בסטטיסטיקות לגבי הערבים, כמה נשים בהריון, ולאחר ספירות
מרובות הגענו לתוצאה המרשימה שעל כל עשר נשים תשע מהן בהריון,
כלומר 90% מהנשים בגיל הפוריות הן בהריון וזה כמעט מדעי, ללא
סטיית תקן. אך עדיין נותרה הבעיה של שעות ערב מאוחרות. בהתחלה
ניסינו למלא את החלל בזוברים. זובור, למי שלא מכיר את המינוח
הצבאי, הוא בעצם מלחמה שבא זורקים מכל הבא ליד אחד על השני
ובמקרה שלנו, כמובן, הבנים נגד הבנות. גם עיסוק ספורטיווי זה
הופסק ע"י מפקדנו הליברלים לאחר תאונת עבודה קלה, כשהבנים זרקו
לעבר חדרנו כשלושה מגשי ביצים. צחנת מוות עלתה מהחדר וכל
ניסיון אמיתי לנסות לנקות את הביצים מהקיר רק גרם לביצים
להקציף יותר. הבנות נאלצו לישון בחדר של הבנים. כלומר, למפקדים
לא היה אכפת מעצם האקט או מכך שחדר הבנות הפך למפגע אקולוגי,
אלא מכך שהן ישנות בחדר הבנים. הוחלט לצבוע מחדש את הקיר,
לציין שזה עזר רק חלקית, ועד היום ביצים נקשרות לי מיידית לריח
מאוד מסויים שרק חיילים במלחמת עולם הראשונה, שחוו את גז
החרדל, יכולים להזדהות איתי. אני ממליצה על טקטיקה זו כדרך
מצויינת לפינוי התנחלויות.

לאחר שהופסקה הפעילות החברתית הזו, הפכנו בשנית משועממים ובשל
ניסיוני הרב ברולטות, המצאתי משחק חדש, משחק שנקרא "רולטת
קלקיליה". משחק פשוט עם חוקים פשוטים, לאחד הקצינים היה אופנוע
משובח. כל מה שעל המשתתף היה לעשות הוא לנסוע עם האופנוע על
הכביש הראשי של קלקיליה הלוך ושוב בשעות הלילה המאוחרות,
דהיינו עד צומת השעון וחזרה. המשחק החינוכי, כמו רוב המשחקים
החינוכים, תפס תאוצה וממש התמכרנו למשחק. הקץ למשחק בא מכיוון
קצת לא צפוי. ראש העיר של קלקיליה התלונן לפני מפקד המשלט, כי
חייליו עושים רעש עם האופונוע בשעות הלילה מאוחרות ומפריעות
למנוחת התושבים. מפקדינו הנערץ, שנמאס לו מהרגשת הקייטנה שאחזה
במשלט, החליט שהפעם יעמיד את כולנו לדין. החיילים הגיבורים
קיבלו ריתוק במשך שבועיים, ואילו אני נשלחתי לחטיבה בטול-כרם
להישפט ע"י קצינת ח"ן. מכיוון שהמפקד ראה בכך חשיבות עליונה
לשפוט אותי, עוד באותו יום הוצא צוות בכיר מהמשלט. ממש גיבורי
צבא הגנה לישראל.

ישבתי באביר מאחורה וכל מה שיכלתי להתרכז הוא בלשמור את ארוחת
הצהריים בבטני, אפילו שהראתה רצון עז משלה לצאת החוצה. לאחר
נסיעה של כרבע שעה סטה פתאום האביר מהשוליים וכשהנהג ניסה
לעלות חזרה לשוליים, הדגים האביר את כל חוקי הפיזיקה והתעופף
באוויר, עשה כשתי סלטות ונחת בשדה. שלושת החיילים שהיו איתי
התעופפו החוצה ואיתם כל הנשק שהיה ברכב, שכלל מספר רימונים.
מצאתי את עצמי בחלק הקדמי של הג'יפ דיי המומה. הקצין צעק לעברי
שאקרא לעזרה בקשר והחל לקרוא לשאר החיילים לוודא שאין אף פצוע.
האפסנאי החל לצעוק שהוא אינו רואה כלום. הנהג החל לצחוק ואמר
לו שזה בגלל שהמשקפיים שלו נפלו, אך זה יהיה רעיון מאוד נבון
להישאר היכן שהוא נמצא, כי הנשק, כולל הרימונים, התפזר לכל
עבר. פעם שנייה הרגשתי המומה, אופס, זה יהיה מבצע לא פשוט לחלץ
אותנו. העזרה הגיעה דיי מהר, אך כל זה היה לשווא, לא ניתן היה
להתקרב לגי'פ. הובאו זרקורים דיי גדולים כדי לנסות לגלות את כל
הציוד שהתפזר, אך כמובן שלא היתה רשימה עדכנית של הנשק. הופעלו
מיטב צוותי החילוץ כולל צוות הנדסה מובחר. חולצנו לאחר כבוד,
כשהנזק העיקרי נגרם למשקפיים של האפסנאי. האיזור הוקף להמשך
חיפושים למחרת היום.

למחרת היום נשלחתי בשנית לחטיבה לצורך המשפט. ישבתי וחכיתי
לקצינת החן. לפני היתה חיילת נוספת, שחיכתה למשפט. התחלנו
להחליף רשמים. חשבתי שהסיפור שלי מרשים, אך להפתעתי ע.טבחית
הצליחה להתעלות עלי. צוות המטבח יצא מטול-כרם ללא רשות בשעות
הערב, תעה בדרך והצליח להיכנס למחנה הפליטים. מיד התקהל סביבם
ההמון. הטבח נכנס ללחץ, החל לנופף ברובה ולירות, תוך כדי הצליח
לפגוע לעצמו ברגל. הם חולצו לאחר כבוד.  עוד יום שנקרא קייטנת
צה"ל.