זה קורה לך ככה לפתע, שברגע אחד אתה מבין איפה אתה עומד.

אתה עומד על חול לוהט, באמצע שום מקום, אם יש בכלל דבר כזה-
אמצע לשום מקום, בצידי כביש צר ומפותל שממשיך רחוק אל תוך
האופק, כשהוא נושק לים מצד אחד, ים שמעברו הרי סעודיה, ואין מי
ששונא אותנו יותר מסעודיה, אפילו ההרים שלהם משדרים שנאה ואל
תעז להתקרב לפה בכלל, ומצדו השני של הכביש הרי סיני הגבוהים,
שדווקא על אחד מהם, וכמה חבל שדווקא כאן ולא בצד השני של הים,
איפה שיש נפט בשפע, עם כמות כזו של נפט כל בעיותנו היו נפתרות,
לא טרור ולא עזרה מאמריקה, הכל היה מסתדר, דווקא כאן החליט
נביאנו הראשון לקבל את לוחות הברית. ואתה עומד בצידי הכביש,
צריך לחזור עכשיו לטאבה, מחפש איך לחזור, מרגיש תקוע, מזיע בכל
גופך. אם מהצבא שחררו אותך בגלל בעיית הזיעה הקשה שלך, אז מה
חשבת לעצמך לנסוע לסיני, רוצה לעצום את עיניך, לספור כמו תחת
היפנוזה עד עשר, ואז לקול אצבע צרידה כמו להתעורר מחדש אל
ההתחלה, אל המקום שבו ניתן לך לבחור, ופתאום כאילו כל המציאות
הזו מסתובבת לנגד עיניך, משנה את צורתה כמו אותם ציורי נוף
חלומי של דאלי, נוף שבו חוף הים הוא בעצם גם ראש של כלב, ולפתע
אתה מרגיש שאתה הוא הכביש היציב והבטוח הזה, שמרגע שנוצר יודע
תמיד וללא כל ספק מה יהיה בסופו, אין לו כל אפשרות לבחור בדרך
לא נכונה, ואין כל צורך בקבלת החלטות קשות ומסובכות. ואתה
מסתכל כמעט בהתנשאות על הים ההפכפך הזה, שרגע הוא בגאות ורגע
הוא בשפל, ובין לבין הוא שופך את גליו אל החוף, ומתי כבר
יתייצב ויהיה סגור על עצמו, אותו ים שכל הזמן זז מצד לצד, ואתה
רואה לפתע בבירור את הדברים, ואתה נזכר מי הכביש ומי הים, וככה
בלי שאתה ממש מוכן לכך, אתה מבין לפתע איפה באמת אתה עומד.

אולי אתה הרגשת את זה זוחל לאט במעלה הקיבה, והלוא הכל מתחיל
ומסתיים בה בקיבה, שהרי אדם עובד קשה כל חייו בעיקר בשביל למלא
אותה, את חסרת הסיפוק הזו שתמיד רוצה עוד, ומהקיבה הרגשת משהו
עולה במעלה הגרון, שדרכו האוכל רגיל לרדת והרגשות לעלות,
ולמרות כל אלה לא היית בטוח מה זה הולך להיות. כך שלבסוף, כשזה
היכה את מוחך וזיעזע את כל ישותך, זה היה כמו ללא כל הכנה
מוקדמת. ראייה צלולה של הדברים שמרגע זה היא פשוט נמצאת שם,
בראשך. רגע לפני כן היא עוד הסתובבה לה בעולם, מחפשת לקוח,
ועכשיו היא כבר נחה אצלך בראש. על הכביש בדיוק עבר טנדר עם
לוחיות רישוי בערבית ובתוכו מישהו שנראה בדואי, ועיניך עקבו
אחריו, העין עוקבת אחרי כל דבר שנמצא בתנועה, ללא קשר לחשיבות
שלו, ולא היתה שום סיבה שתראה פתאום את הדברים בכזו בהירות,
אבל סיבות הן דבר חמקמק, ועוד לא נמצאה שום סיבה שמים ירתחו
במאה מעלות, אלא שפשוט ככה זה קורה, והטנדר והכביש והים
והתמונה הזאת, שמסרבת להימחק לך מהעיניים, כמו נצרבה לך על
הרשתית ולא עוזבת אותה, של שני הבחורים יוצאים מהחושה שלכם בלי
חולצה, הרי מי הולך עם חולצה בסיני, והם יוצאים אחד אחרי השני
ועל פניהם הבעת סיפוק וחשיבות עצמית, הבעה שאולי לא באמת היתה
שם ומשתייכת רק לדמיונות שבראשך. אבל המציאות היא הלוא בכל
מקרה החיבור בין מה שהעיניים רואות לבין איך שהראש מפרש זאת,
ושני הבחורים נראים מאוד בטוחים בעצמם, אינם מביטים אחורה לעבר
החושה כמו שבוודאי אתה היית עושה, אלא מעיפים מבט מחויך אחד אל
השני ונכנסים לתוך המים, ואתה יודע שתיכף ענבל תצא גם היא
מהחושה, תסדר את הביקיני העליון שלה, שאותו היא מסדרת גם כשאין
שום דבר שצריך לסדר, רק למען משיכת תשומת לב אל החזה שלה שהיא
תמיד נהנית להשוויץ בו, אותו חזה שאתה אוהב כל כך לנשק לאט
ובעדינות, כמו מרפרף ולא נוגע, נשיקות שמחדדות את קצות העצבים,
עד שכל פלג גופה העליון מתמלא בגבשושיות קטנטנות ,שמשום מה
מכונות בשם "עור ברווז", ואתה תמיד חשבת האם לברווזים יש
צמרמורות כל הזמן אם יש להם עור כזה, וגם אתה, כמו שאר הגברים
שבאיזור, תשומת לבך תימשך אליו ועיניך ננעצות בו, באותו חזה
שבטח נחלק לו רק לפני רגע בין שני הבחורים האלה, שהתחילו שיחה
איתכם כבר במונית המשותפת מהגבול, ועכשיו הם יוצאים מהחושה
שלכם בלי חולצה, אחרי שחלקו ביניהם את החזה שראית מהרגע הראשון
שהם פוזלים אליו, ואולי אפילו חלקו אותו שניהם באותו זמן, כל
בחור עם שללו, ואתה ראשך מחוץ למים עם משקפת על הפנים, בעוד
שאר גופך בתוך המים, רגלייך דורכות על משהו דוקר ואתה לא שם
לב, רק מרגיש איך אתה נחמץ ונמעך ומתכווץ וצולל חזרה למים,
שוכח שאתה עם שנורקל וכל פיך מתמלא מים, ואתה מקווה ורוצה
שהמים ישטפוך מבפנים, את כל תחושת הגועל הזאת, שיציפו את כל
קיבתך, יעלו דרך הגרון אל המוח והעיניים וינקו את כל הזוהמה
הזאת, שאתה מרגיש כרגע...

ושוב אתה בכביש נואבה עומד בצד הדרך, והתמונה הזו והמים והמלח
שבלעת והכל ביחד, ואתה מבין ורואה ופתאום זה הופך להיות ברור
כשמש, שהכל היה טעות. טעות אחת גדולה. שכל הסיפור כולו,
מלכתחילה, מרגע שפגשת את ענבל, מהיום ששכבת איתה בבניין 7 של
המעונות, שלושה ימים אחרי שהכרתם, שלושה ימים שבהם היית על גג
העולם, פגשת בחורה מדהימה, יצאתם, ביקשת את הטלפון שלה והיא
הסכימה, דיברתם הרבה, התכרבלתם בגן של המשביר עד 4 בבוקר,
תחושת העצמיות שלך מעולם לא היתה גבוהה יותר, ואתה הולך לעבודה
בבוקר בחנות וכל השיגרה היומיומית הזו של אנשים שהולכים מצד
לצד ברחוב, וכבישים מלאים במכוניות, כל זה נראה לך אז לא נחוץ.
לפני כמה שעות עוד ישבת על ספסל בגן הסוס וליטפת את השיער
הבלונדיני- אדמדם הזה, כשידך מתפלשת בין קבוצות שיערה, ועיניך
עמוק בתוך עיניה החומות ואתם מדברים על מה לא, ומעליכם מגדל
משרדים גבוה מאבן, שראית אותו כבר אלפי פעמים ומעולם לא נראה
כל כך לא רלוונטי כמו עכשיו. ובערב אחרי העבודה אתם שוב
יוצאים, ובמוצאי שבת אתה מגיע אליה לחדר שלה במעונות, ואתם
מתנשקים והיא כבר בלי חולצה, וצפוף נורא במיטה הקטנה והראש שלך
נתקע כל הזמן בשולחן הכתיבה, אבל אתה לא מרגיש את כל זה, רק
מרגיש שחושיך מתערפלים, וכשהיא מספרת לך רגע לפני שאתם שוכבים
שהיא יש לה בכלל חבר, ושהיא מצטערת שלא אמרה לך קודם, אבל היא
לא יודעת מה בדיוק היא מרגישה והיא לא ידעה לאן הדברים ביניכם
יגיעו, ואתה לא יודע איך להגיב ולא אומר שום דבר, ומי אתה בכלל
שתוכל לחשוב במצבים כאלה מה לעשות, אתה עוד בכלל בתול, ודווקא
היא זאת שנהיית עצובה פתאום, נראית חסרת אונים, ואתה מחבק אותה
חזק, ובחיבוק הרי מועבר פי כמה רגש מאשר בנשיקה או נגיעה בחזה,
משהו שקשור כנראה לשני הלבבות שמתקרבים אחד לשני, אבל נמצאים
באלכסון אחד מול השני, ממלאים את החור בצד הימני, חסר הלב, כך
שאם הם יפעמו מספיק חזק, נוצרת תחושה של פעימות לב גם בצד ימין
וגם בצד שמאל, שאולי היא יוצרת את רגש השלמות שיש בחיבוק. ואתה
ממשיך להתחבק איתה ולשכב איתה, כי היא רוצה ואתה רוצה, אבל אתה
יודע איפשהו עמוק בפנים, אולי בקיבה או קצת מעליה, שנכנסת לתוך
החרא, למערבולת של טעויות שאתה רק תחוש בה כאב, ומרגע זה והלאה
כל הסיפור הזה היה טעות.

ומה היה בה, אתה שואל את עצמך, מה היה בה בענבל הזו שכל כך
סובב אותך, שככה גרם לך להיכרך אחריה, לרדוף אחריה, לחכות
שתיפרד מהחבר רק בשביל לחזור אליו עוד חמישים פעם, חמישים
צריבות אצלך בלב. מה גרם לך במשך כל החודשים האלה, שבעה חודשים
כמעט, להמשיך לקוות שהיא תשתנה, שזה שהיא חוזרת ואומרת לך כמה
שהיא אוהבת אותך, ושאתה מחזיק אותה בתקופה קשה כל כך בשבילה,
שזה גם יגרום לה להתנהג אחרת, לתת לך להרגיש בטוח איתה, ואתה
יודע שהיא מסובכת בתוך עצמה, ושגם אתה כזה, ואתה מאמין
שתצליחו, ביחד, להתגבר.

ומאז החתונה שהלכתם אליה ביחד, כשפתאום נראיתם כל כך טוב אחד
עם השניה, וכל המשפחה אמרה כמה יפה היא ואיך היא התלבשה יפה
ורקדה כל הערב, כל הדודים עמדו ולטשו עיניים, ואתה חשת
שמסתכלים עליך פתאום, שהבאת מישהי כל כך יפה לאירוע של כל
המשפחה. ובזמן החופה ישבת והחזקת לה את היד, וכששיר החופה של
לו ריד מתנגן ברקע, הרגשת שלמות אמיתית איתה, הרי מוסיקה ומגע
הם הדברים שתמיד ריגשו אותך. החתונה הזאת היתה הרגע שממנו זה
התחיל להתדרדר, וזה מתחיל בעוד ריב מיותר בנסיעה הביתה חזרה
מהחתונה, ומשם להמשיך את הריב עוד שבוע שלם, כשאתם לא ממש
מצליחים להבין על מה באמת אתם רבים, ומה השתנה פתאום, ואולי
בכלל כלום לא השתנה מעולם וזאת בעצם הבעיה. ועוד לפני
שהעניינים מצליחים להירגע, אז פשוט לנסוע איתה סתם ככה לסיני
באמצע הלימודים, רק בגלל שהיא נמאס לה מהכל, והיא לא יכולה
יותר וחייבת חופש, ואם אתה לא תסכים לבוא איתי- אז אני אמצא
מישהו שכן יסכים, ואתה יודע שהיא תמצא בלי בעיה, אז אתה אורז
את התיק ונוסע, ואיפשהו מקווה שאולי הפעם הראשונה הזו שבה אתם
יוצאים לחופש ביחד, שאולי בסוף זה יהיה לטובה ודווקא ישפר את
המצב. ובאוטובוס לאילת עוד נראה לך שצדקת, ואתה מתמלא תקווה
מחדש בה, בענבל, וכל זה בשביל למצוא את עצמך עומד ככה עם התיק
שלך מונח על הרצפה ליד הכביש שמוביל מנואבה צפונה אל המסוף
בטאבה, מחכה למונית שתגיע כמה שיותר מהר, כשהמוח שלך מלא
במחשבות ובדמיונות על איך תיראה הבעת פניה כשתצא מהמקלחת ותראה
שבחושה חסר תיק אחד ונשאר רק התיק שלה, שלידו מונח בקבוק קולה
מרוקן עם 200 לירות מצריות מגולגלות בתוכו, והדבר הראשון שהיא
תחשוב עליו יהיה איך לעזאזל מוציאים מבקבוק פלסטיק שני שטרות
מגולגלים באמצע סיני, והדבר השני שתחשוב- טוב, אולי אם היית
מצליח להבין אותה יותר, לדעת איך היא חושבת, אולי היית יודע על
מה היא תחשוב, אבל אתה מקווה שאולי תחשוב עליך ותאמר מה עשיתי,
איך נתתי לו לברוח ככה, אבל אולי בכלל תצטרף מיד לחושה של שני
חסרי החולצה, והלא תמיד אמרה לך שגבר שמראה את גופו הרבה יותר
סקסי מגבר שאינו מראה, ולמה אתה מתלבש ככה ולא מראה שיש לך גוף
יפה, תודה, את יודעת שגם לך יש, אבל היא יודעת, בטח יודעת,
ואתה מרגיש מוחמא, כי אתה לא יודע. אבל בעצם מי היא בכלל שתגיד
לך איך להתלבש, וכוס אמק, אם היא מצטרפת לחושה שלהם, לא מגיע
לה אפילו ה-200 לירות שהשארת לה.

זו היתה טעות. אתה אומר לעצמך, וחוזר ואומר לעצמך. אתה עושה
טעויות, ואז אתה עומד על על צידי כביש נואבה, וחם לך, ואתה בלי
מקלחת כבר 4 ימים וכולך מלא חול ומלח ים, והשמש בדיוק נעמדה לה
באמצע השמיים, אמצע המשמרת היומית שלה והיא בשיא כוחה קופחת על
ראשך, ורק שתגיע כבר מונית, למען השם, ואתה מפחד קצת כי אתה
בארץ אחרת, של ערבים, ובסופו של דבר על כל זה היית מתפשר, מה
זה מתפשר- מתענג ממש, מתמלא אושר עילאי מהשמש ומהחום ומהחול
ומהמלח ומהלכלוך, לו רק יכולת להחזיק יד ולחכות למונית המצרית
עם זו שאתה אוהב.

אז גם משה רבנו טעה. סעודיה, לא ישראל, היא אותה ארץ זבת חלב
ונפט המיוחלת, ואולי גם הוא עמד כאן כמוך, בצומת דרכים בסיני
לפני 3,000 שנה, וחשב לאן ללכת- דרך הים מזרחה, אל ארץ הנפט
העולה, או צפונה דרך היבשה. והוא עשה טעות בסוף.

ואתה, מרים את התיק מהרצפה, הולך דרך היבשה, על החול, וחוזר
לחושה. כן, רק הלכתי להשתין, אה, כי פחדתי שיגנבו לי דברים
מהתיק, ובשלך אין הרי הרבה מה לגנוב, מאמי. כן, כדאי לך, זה
מדהים, אבל קחי את השנורקל והמשקפת, אחרת תפספסי את הכל. רואים
דברים מדהימים, לא, אני חושב שאלך להתקלח במקום, קצת להתנקות
מכל הסיני הזה.