עומד מחוץ לחדר יולדות. עשרות של שמות אפשריים רצים לי בראש.
כל שם יקבע לו, לבני, את גורלו, את עתידו. זו החלטה כיבדת
משקל.
אריאל,  אלי,  מטר,  אלון,  שרון,  דני,  גולן,  ארבל, אסף. מי
הוא יהיה אם אקרא לו גדי? ואם אקרא לו ארז, מה אז?
מעניין אם היא בסדר.
איש אחד בקצה המסדרון כנראה שקיבל בשורה רעה. אבא שלו נפטר.
הוא בוכה. דופק את הראש בקיר בקצב אחיד, קצב נטול תקווה.
במערכת הכריזה, "דינג דונג" מצלצל הפעמון: "דר' אשכנזי לחדר
יולדות. אשכנזי ליולדות. דחוף!"
דחוף?? למה דחוף? "דר' הכל בסדר שם?" שאלתי כשחלף על פני
בריצה.
"כן, הכל בסדר. אין לך מה לדאוג." הוא ענה.
התשובה שלו העלתה לי ת'פיוזים. הוא לא מכיר אותי, לא יודע מי
אני, אז מה ז'תומרת הכל בסדר?!? ואם אני אבא של זה שדופק עכשיו
את הראש בקיר? גם אז הכל בסדר? ואם אני הזקנה החולה במסדרון
(זאת של ברק) גם אז - הכל בסדר?!?
על הספסל לידי ישב זקן נחמד. הוא סיפר לי שהנכדה שלו נמצאת
בחדר יולדות. יש לה תאומים בבטן.
ואני עצבני מעשן כמו קטר.
זרקתי עוד בדל סיגריות על הרצפה. מה  אני אעשה, הזונות לא חשבו
לשים מאפרות במסדרונות של בתי חולים.
מנקה ערביה מתקרבת לעברי. סמרטוט הספונג'ה שלה מותיר אחריו
השתקפות של מנורות ניאון על הרצפה הלחה.
היא מישירה לעברי מבט זעוף, ומיד מסיתה את מבטה לעבר ערמת בדלי
הסיגריות שלי.
"מה את רוצה שאני אעשה?", אמרתי. "תשימי מאפרות אז אני לא
אזרוק לך על הרצפה!"
היא קיללה אותי ברוסית, הרימה את הבדלים עם הידיים והמשיכה.
פתאום, דלתות האזור הסגור נפתחו בעוצמה. יצא משם דר' אשכנזי,
מזיע ופניו מודאגות. ראיתי שחליפת הניתוחים שלו מגואלת בדם.
"הכל בסדר?? היא בסדר?? מה שלום התינוק?







הוא ניגש אלי במבט חמור ואמר: "שמעתי שאתה זורק סיגריות על
הרצפה".
"אני... אני לחוץ" אמרתי המום. "אשתי צריכה ללדת כל שניה. אני
בדרך כלל לא כזה."
"אבל, מה קורה עם אשתי?" שאלתי.
"נולד לך בן מקסים, שלוש קילו שמונה מאות, אשתך בסדר, הכל
בסדר."
"יש! יש לי בן" צעקתי. "אני אבא".
בדיוק עברה המנקה במסדרון, "יש לי בן", קראתי לעברה. רצתי
אליה, חיבקתי אותה, נתתי לה נשיקה מצלצלת במצח. "יש לי בן",
בכיתי מהתרגשות.
היא חייכה נבוכה, "מזל טוב. שיהיה במזל" היא אמרה.
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"סעידה", היא ענתה במבטה רוסי.
"סעידה, אני מבטיח לך כאן ועכשיו שני דברים:
"אני מפסיק לעשן. ולבני בכורי אני אקרה סעיד".