אני שוכבת בחושך, בשקט בשקט, אבל הכאב שלי צועק וצורח ומזיז
עולמות.
ועם כל הכאב הזה, זו עדיין ההחלטה הכי טובה, הכי נכונה, הכי
מתבקשת, הכי בלתי נמנעת.
והכי קשה, אלוהים, כמה שהיא קשה.

האמת היא שברגע שאני מתגברת על הדחף הרגעי להתקשר אליך, אז אני
מתחילה להרגיש יותר טוב.
כי אז אני יכולה לשכב במיטה, לעצום עיניים ולדמיין שאתה לידי,
שכלום לא קרה.
אז אני יכולה להעביר לי בראש את כל הרגעים היפים שלנו ביחד,
רובם במיטה, חלקם מחוצה לה.
ברגעים כאלו אני אפילו מאושרת
ואז אני נזכרת.
נזכרת שזה נגמר, והפעם לתמיד
נזכרת שביקשת ממני לוותר עליך
נזכרת שבחיים לא נוכל להיות מאושרים ביחד, לא משנה כמה ננסה.
נזכרת שלא הצלחנו למצוא סיבה אחת הגיונית שנהיה ביחד.
ולפעמים גם לא הצלחנו למצוא סיבה שהיא לא הגיונית.
נזכרת כמה רע עשינו אחד לשני
נזכרת כמה טוב עשינו אח לשני.
ואז, הדבר שאני הכי רוצה בעולם זה להתקשר אליך. לשמוע את הקול
שלך, רק לשניה. לומר לך כמה אני אוהבת אותך, לשמוע אולי כמה
אתה אוהב אותי.
אבל האמת היא שברגע שאני מתגברת על הדחף הרגעי להתקשר אליך, אז
אני מתחילה להרגיש יותר טוב.
ואז אני נשכבת במיטה, ועוצמת עיניים...