דני דין הוא משוגע. מאושפז במוסד לחולי נפש. חושב שהוא רואה
ואינו נראה. רק הוא חושב כך.
לפני שאושפז במוסד, הוא גר בפרבר קטן של העיר הגדולה. אין לו
אחים, הוא בן יחיד, גר עם הוריו בבית ורוד.
אמא ואבא של דני דין אוהבים אותו מאוד, נותנים לו כל מה שהוא
רק רוצה.
"אמא תקני לי מראה גדולה" הוא ביקש. וכבר באותו הערב התקינו
לו, במקום השידה שליד הטלוויזיה, מראה בגובה של שחקן כדור-סל
וברוחב של שני מקררים.
"אמא אני רוצה סוס פוני", ביקש. בבוקר שאחרי, כשחזר מבית הספר,
חיכה לו בגינה, קשור לעמוד הכדור-סל, סוס פוני קטן. הסוס היה
בצבע לבן עם שני כתמים חומים על החזה. הוא קרא לו "פוני" על שם
הפוני שהיה לו כשהיה קטן אבל אמא גזרה כי "זה מפריע לך
בעיניים", היא תמיד אמרה.
הכל התחיל לפני חודש, היה יום שלישי, דני דין היה אז בן 11.
דני דין חזר מחוג מחשבים של האוניברסיטה. הוא לא באמת רצה
להירשם לחוג, כל מי שהיה בחוג מחשבים הוא חנון עם משקפיים, אבל
אבא די הכריח. אבא אמר לו שאם הוא רוצה להצליח, ושיהיה לו הרבה
כסף, הוא חייב להבין במחשבים, אחרת לא יצא ממנו כלום. אז דני
דין לא התווכח והלך כל יום שלישי אחרי בית הספר לאוניברסיטת
ת"א, ללמוד מחשבים עם כל מני חנונים מחוננים.
בכל מקרה, באותו יום שלישי כשנכנס דני דין הביתה אמא קראה
עיתונים בסלון ואבא ניכש עשבים בגינה. "אמא אני רוצה אח קטן,
משעמם לי להיות לבד", אמר דני דין. לאמא נהייה מבט עצוב,
"דנדינל'ה אתה יודע שאני לא יכולה". לאמא של דני דין לא היה
רחם. פעם דווקא היה לה אבל הרופא גילה שברחם שלה גר סרטן. בפעם
הראשונה שאמא סיפרה לו על הסרטן הוא נורא שמח, הוא חשב שעוד
מעט יהיה לו סרטן במקום הכלב שתמיד רצה. אבל אמא הסבירה שסרטן
יכול להרוג אותה, שזה כמו פצצה קטנה שמתקתקת בבטן ושחייבים
להוציא לפני שתתפוצץ. דני דין דמיין לעצמו סרטן עם צבתות שבגב
יש לו שעון מתקתק ובכל צבת הוא מחזיק מקל דינמיט. ואז פתאום
הסרטן מתפוצץ בתוך הבטן ואז מלא סרטנים קטנים מתחילים לצבוט
ולחתוך את הבטן מבפנים, זה מאוד מאוד כואב עד שבסוף מתים מזה.

"אמא, אני רוצה אח. לא אכפת לי שאת לא יכולה, תקני לי".
"דנדינל'ה, אח לא קונים", הסבירה אמא, "לא הכל אפשר לקנות
בכסף".
"אבא אומר שכסף זה הכל בחיים", צעק דני דין.
"דני תפסיק! אתה יודע שאני יעשה בשבילך הכל, אני קונה לך מה
שאתה רק רוצה, אבל בשביל שיהיה לך אח אני צריכה להיכנס
להריון."
"אז תכנסי לשם כבר!!!"
"אתה לא מבין שאני לא יכולה, אני מצטערת דנדינל'ה אני פשוט לא
יכולה."
דני דין ראה על אמא שהיא התחילה לבכות, בלי דמעות אבל מבפנים"
"אמא אל תבכי, תמיד תוכלי לקנות רחם חדש ואתו להיכנס להריון",
הוא ניסה להרגיע.
אמא חייכה קצת ונתנה לו נשיקה רכה על המצח, "מה הייתי עושה
בלעדיך, תגיד לי, מה?"
אמא לא הבינה כמה קשה לקח דני דין את עניין האח.

מאותו היום החליט דני דין שהוא כבר לא בן יחיד.
אם שאלו אותו בכיתה כמה אחים הם, הוא ענה בבטחה: "שלושה. אני
ועוד שני אחים קטנים, תאומים." דני דין היה גאה באחים הקטנים
שלו. בחוג למחשבים הוא סיפר לכולם איך הם כבר יודעים לתכנת
"בייסיק" ובבית הספר הוא סיפר למורה שהוא איחר כי היה צריך
ללוות את האחים הקטנים לגן.
דני דין המציא לעצמו שני אחים תאומים, הם נולדו בהפרש של שלוש
דקות אחד מהשני. בהתחלה זה היה משחק כזה, אבל מהר מאוד הוא
התחיל להאמין שהם שם. לאחד קראו דויד ולשני יונתן.
דני דין קבע שרק הוא יכול לראות אותם, אף אחד בעולם חוץ ממנו
לא יכול היה לראות אותם. הם יכלו לראות את כולם. הם היו האחים
המיוחדים שלו - אחים רואים ובלתי נראים.
דני דין אהב את האחים הקטנים שלו, הם עזרו לו להכין תוכנות
מגניבות לחוג מחשבים, שיחקו אתו בגולות, מחבואים וראו אתו
טלוויזיה. לפעמים הם רבו אתו אז הוא ביקש מהם לצאת מהחדר ושלא
יגעו במערכת שלו. דני דין היה מאושר - הוא כבר לא היה לבד!
יום אחד כשנכנס דני דין לחדרו, הוא חש באוויר שמשהו לא בסדר,
שוב הציפה אותו בפתאומיות  תחושת בדידות תהומית. "דויד?
יונתן?" הוא קרה בקול מפוחד, "איפה אתם? אתם לא רוצים לשחק
במסלול המכוניות החדש?"
"אין לנו מה לשחק אתך", בקע קולו של יונתן  מאחורי הארון. "אתה
לא אחד מאתנו, אתה לא חבר אמיתי שלנו".
"מה ז'תומרת ?" צעק דני דין, "אני קובע עכשיו שתבואו לשחק איתי
ואתם תבואו!"
"לא דני דין, זה לא פועל ככה. בשביל שנהיה חברים אמיתיים -
אחים בדם, אתה חייב להיות כמונו."
"כמוכם ?", שאל דני דין.
"רואה ובלתי נראה", ענו התאומים יחדיו.
דני דין התאבן מפחד, הפחד הנורא מכול, פחד הבדידות.
"לא" הוא צעק. "אין כזה דבר. איך אפשר שאף אחד לא יראה אותי
?"
"הכל אפשר דני דין, הכל . אתה רק צריך להחליט שזה ככה - וככה
זה יהיה." אמר דויד בקולו הסמכותי.
"זה מאוד פשוט" אמר יונתן בקול שקט, "כמו שהחלטת שאנחנו בחדר
והנה אתה גם מדבר אתנו, למרות שאנחנו לא באמת קיימים ככה תחליט
על עצמך. מרגע זה תחליט שאתה לא ילד כמו שאר הילדים, אתה ילד
אחר, ילד רואה אך בלתי נראה."
"אם תאמין בזה זה פשוט יקרה".
דיון ביניים קצר וסתמי
טוב, זה ברור לכולם שלדני דין יש כמה וכמה הפרעות באישיות. לא
זו בלבד שהו נמצא לבדו בחדר מנהל שיחה עם שני אחיו המומצאים,
לא זו בלבד שהאחים שהמציא לא רוצים לדבר אתו, ולא זו בלבד שהוא
גם נעלב מהם עד עמקי נשמתו. הוא גם מחליט ברגעים אילו ממש שהוא
רואה ובלתי נראה. זה עלול ליצור כמה וכמה מצבים די מביכים לו
ולאמא שלו.

הדרך מכאן ועד למוסד טיפולי סגור אינה רחוקה.