יוני לא עשה צבא. בגיל 18 הוא הלך לבדו ונבלע בין אלפי
האנשים שהלכו כאילו יחד לעבר בסיס הגיוס. הוא ידע כמו שידעו כל
סובביו שהוא לא עוד נער רגיל שילך, יעמוד דום ויתרום את חובתו
למדינה. בליבו ידע שהוא מסוגל, ואפילו מוכן לתת את חלקו למה
שהוגדר פעם כמאמץ המלחמתי, אבל עם כל קורותיו, ההסטוריה לא
הניחה לו לגלגל את חייו לכוון ההוא. אביו לא היה בחיים כבר
ארבע שנים, אמו תקועה בשגרת חייה כאילו הלכה לאיבוד ודרכה בחול
טובעני, וזוכרת היטב מה שאמר הקריין בתוכנית הטבע: אם תאבקי,
את רק תשקעי מהר יותר. לכן היא לא נאבקת, רק שוקעת לאטה, יום
אחרי יום, תקוותה היחידה היא מישהו שיבוא וימשה אותה מהבוץ עם
מקל. הדרדרותה היתה כתוצאה מאובדן בעלה, ולאחר שהתגברה והתרגלה
נותרה נטולת ממון, מרוחקת מבנה היחיד על סף פרידה ובקושי נמצאת
בכלל בסביבה, ולא הצליחה לחזור ולמלא את תפקידה הישן. כל כך
מרוחק היה עבורה עכשיו. משכורתה הספיקה בקושי לשלם את המשכנתא,
שדמה שאינה מצטמקת עם השנים.

 כשנכנס למשרדה של הקצינה (שדמה יותר לחדרון לאכסון תרופות
בבית חולים, לטעמו) לראיון ברירת חיילים 'מתנדנדים' (כך שמע
שקראו להם) סיפר לה את כל העובדות האלו על חייו.
 היה לו - כך אמרו לו פעמים רבות כל כך, עד שהדבר היה עבורו
מובן מאליו - כשרון ייחודי לסיפור סיפורים. את כל קורותיו שטח
לפניה כדרמה הוליוודית, כטרגדיה יוונית, כשילוב סוחט דמעות של
כמה מדמויותיו המיתולוגיות של צ'כוב, יוצר ומשנה את קורותיו
לפי מה שדמיונו מכתיב.
 על בעיותיו במחלקת ההורים הוסיף התמכרות נהדרת לאלכוהול
שממנה סבל במודע זה כשנה, את בעיותיהם הכלכליות שלו ושל אמו
תאר כ"קולר של כלב שקשור לצווארינו, כשמצד אחד מושכים מס
הכנסה, מצד שני הבנק ומצד שלישי קיבותינו הריקות. כל כך הרבה
חגים ישבנו מסביב לשולחן שעליו הונחו מיטב הכלים ופרוסות לחם
מרוחות על הצלחות, ולא בנדיבות הן מרוחות. את בית הספר סיימתי
בחסד, הודות לתרומות של ועד הורים נדיב שכיסה את חובותינו
הרבים, אך הוא לא כיסה על ההשפלה שחוויתי כשהגעתי כל יום לכיתה
לבוש בגדים שהיו בלויים עוד משימוש הבעלים הקודמים שלהם,
ושתמיד נראו ממורמרים על כך שנקנו בחנות יד שניה ולא הובאו
למנוחות. הייתי מתקן אותם בעצמי כשנקרעו, ולפעמים הייתי תופר
שעות בנסיון לתת להם מראה חדש, אבל הייתי מסתפק במראה שונה".
הוא סיפר על כך שחש בודד כל כך מאז מותו של אביו, ולא יכל
להקשר לאדם אחר, אלא רק להוסיף ולהתבודד עם עצמו ועם מחשבותיו.
את טיפת המסתורין הוסיף כששאלה אותו אילו מחשבות היו אלה,
כשהשפיל את מבטו וענה שהוא לא יכול, לא יכול לענות.
 הוא חשב שהגזים כשהאריך עוד ועוד באגדותיו אודות התעללויות
שהיו כלפיו מצד חבריה של אמו, ומצד הנערים בבית הספר שלא נהגו
לקבל את השונה מהם, ובמקום לעזור לו העדיפו לחבוט בו עד
שהתנפח.

 אמו של יוני לא יצאה עם איש מאז מותו של אביו. אחרי שנפטר
בעלה העלתה כמות בלתי סבירה של קילוגרמים ופניה הזקינו בקצב
כפול מהרגיל. את מרב זמנה הקדישה לעבודתה התובענית כדיילת
אויר, דבר שאכן גזל אותה מבנה לתקופות ממושכות, אך זכרו של
בעלה היה באופן תמידי מרחף באוזניה, מונע ממנה לעקור ולשנות
מקום, בתקווה חלושה שישתנה גם מזלה. בנה היה גם הוא נושא חשוב,
ולכן גם כאוב, בליבה, וכאבה היה רב כשראתה את הדרדרותו ההולכת
ומתקדמת של יקירה היחיד שנותר לה. היא חששה מאוד שהדרך בה הלך
תהיה חד-סטרית, אבל נראה היה כי השפעתה עליו נחלשה משבוע
לשבוע, עד שנראה היה לה לבסוף שהיא מהווה עבורו דמות לומר לה
שלום כשיצא מהבית או חזר, לומר לה תודה כשהיא מביאה לו ארוחה
מפנקת בערב, ותו לא.
 למען האמת, היה לה קשה להיות יותר מזה. בשבוע רגיל היתה מבלה
בבית כיומיים בלבד, כך שרוב הזמן היה לה קשה מאוד להתעדכן
מהבחור הצעיר שגדל והתרחק ממנה, שנראה תמיד כאילו הוא לא צריך
אותה, ואם להיות הוגנים - היה דומה לרוב בני גילו בתכונות אלו.
היו לו בעיות רבות, היא ידעה כמובן, הרי היתה צריכה להיות
עיוורת לא לראות - האהבה שאבדה כיבתה אצלו כמה אורות, כבר שנים
שלא היה משקיע בעתידו, כלומר בלימודיו, ובינה לבין עצמה חשדה
מזה חודשים שאולי הוא משתמש בחומרים לא חוקיים, למרות שלא ידעה
אילו ולא היתה בטוחה שהיא צודקת. כמו אצל רוב ההורים, ההדחקה
שרתה אותה בצורה נפלאה, וכל עוד יכלה להאמין שבנה הוא אותו נער
מוצלח עליו חלמה, היה לה נעים לחשוב שזה כך. האמונה הזאת
התערערה כשהתחיל לחזור הביתה בשעות מאוחרות, ובעיקר כשנעדר
מביתם לימים. הוגן יהיה גם לומר שכל כך דאגה לבנה היחיד, שאולי
היה זה הגורם לכך שהזניחה את עצמה ואת חייה שלה במידה כזאת
שהיא נראתה כצל של אשה שאף אחד מחבריה בעבר לא היה מכיר אם היה
פוגש אותה ברחוב.

 הוא שמח לגלות שדווקא לא הגזים כלל, לפחות בעיניה, בסיפוריו
מרחיקי הלכת. הוא ידע זאת לפי המבט בעיניה, מבט שהיה רגיל כבר
שנים לראות בעיני מאזיניו ומשמעותו שהאדם מולו מרותק לחלוטין.
הוא יכל לראות אותה נרעדת כשסיפר לה על לילות רבים לבדו בבית,
מביט בתמונתו של אביו ונרדם איתה בחיקו, על הספה. למען האמת,
חשב אפילו שהיא נהנית מהסיפור, הנאה כזאת שנהנים כשרואים דרמה
קולנועית, כשאשתו של הדמות הראשית נרצחת מול עיניו ומספרת לו
תוך שהיא גוססת שייולד להם ילד, הוא כורע על ברכיו ומבקש שתנשא
לו, ונקרע מבכי כשהוא מבין שהיא כבר לא תענה לו, ועשרות אנשים
בקהל מתענגים על כך שהצליחו להחזיק רגש חזק כל כך בלי שתיפול
עליהם עצמם טרגדיה נוראית כלשהי.

 כשהרגיש שסיים ואין לו מה לומר עוד, הביט בפניה ודימה את
מוחה מאחורי עיניה משתולל מעומס יתר בניסיון למצוא דרכים לעזור
לנער המסכן הניצב מולו. היא הביטה בדפיה אשר שכחה לכתוב בהם
דברים רבים כל כך ונראתה כאילו קפאה לכמה שניות. אז הרימה את
ראשה שוב ושאלה אותו רק שאלה אחת - "אתה רוצה להתגייס לצבא?".
הוא הביט בה במבט שהיה מעורר סימפטיה בקצב אם היה בא מבהמה תחת
סכינו, ואמר לה במלוא הכנות שהוא לא. היא חתמה בחותמת על כמה
מהניירות שלו והציעה לו כמה ארגונים ממשלתיים, חלקם סוציאליים
וחלקם יעוציים בסוגם. אחר איחלה לו הצלחה רבה ושילחה אותו לעבר
העולם החופשי, הרחק מהמדים החד-גוניים ומהמשמעת הקשוחה, אל עבר
עולם מבולבל וקשה יותר, שבו אפשר לנסוק לשמיים, אבל נפילה
עשוית לעשות יותר מלהכאיב.

 כשיצא מהשין גימל נשם אויר שנראה נקי כל כך יותר מהאויר
שבתוך הבסיס, שלושה מטרים מאחוריו. הוא חייך חיוך, ראשון מזה
ימים (למרות שלא שם לב לכך, נתמעטו מאוד חיוכיו בתקופה זו. לא
שדכאונו היה כבד מזה שהורגל בו, אלא שפשוט לא מצא דברים רבים
לשמוח בהם, וגם לא נטה לחפש כאלה. עכשיו היה בידו רגע כזה
בדיוק, לחגוג אותו ולדעת שהוא קנה לעצמו שלוש שנים מחייו, או
לפחות חסך אותן מאובדן ודאי). הוא היה צעיר מעט מבני מחזורו
ולכן כמעט כל חבריו היו כבר מגויסים, אבל לא היתה לו מעולם
בעיה לבלות זמן איכותי עם עצמו. הוא נכנס למין מסדה ביתית
שהכיר את בעליה, שהיה גם המוכר בה, הכרות טובה מרוב שהיה מגיע
לשם לעתים קרובות כל כך, והזמין לעצמו תפוחי אדמה ובשר בקר,
ארוחה צנועה שיכל להרשות לעצמו רק בקושי, והוריד איתה כוס
בירה. לאחרונה הוא לא נטה להזמין שתיה נטולת אלכוהול, אפילו לא
זכר מתי הזמין משקה כזה. מדי פעם היה מזמין את עצמו לאלכוהול
גם ישר מהחנות, שותה בביתו, בדרך למקום כלשהו או כמתנה לחבריו
בלילה זה או אחר.

 לאחר הארוחה בילה זמן רב בכמה חנויות מוזיקה שאהב, מאזין
לתקליטים של מיטב האומנים, ויוצא בידיים ריקות. הוא הסתובב קצת
ללא מטרה, נהנה מהחופש, מוצא את היופי שבכל דבר סביבו, מתרשם
לראשונה מיצירות אומנות בתערוכה אליה הגיע בעקבות מודעת רחוב,
מהפריחה של תחילת מרץ בגינות העיר ומהחיות הרבות ששוטטו
ברחובות. לקראת ערב הלך לראות סרט, קומדיה היתה מה שהתאים למצב
רוחו החדש, והיא אכן עשתה את כל מה שהיה צריך שתעשה והוא יצא
מהסרט מאושר ומלא מרץ.
 תמיד היתה לו נטיה להכנס לסיפור, בין אם זה סיפור שלו עצמו
או שהיה עד לו, ולכן גם הסיפור של הסרט סיפק אותו כל כך. זה לא
היה אחד מאותם סיפורים בנאליים על מצב מוזר ולא הגיוני אליו
נקלעו איש אחד וחברו, פוגשים בדרך אשה שנראה כאילו אין לה
חברים וחיים משלה מלבד מה שקורה לה כשהיא בחברת האיש הראשי,
ובדרך, מכיוון שמטרת הסרט לבדר, קורים לשלושה דברים מביכים
ומצחיקים אבל מהסוג שלא קורה לעולם לו ולאנשים שהכיר. היה זה
סיפור אחר, על נערה שאיבדה את כל מה שהיה לה, ועכשיו היא
מסתובבת ברחבי ארצות הברית מחפשת את המקום אליו היא שייכת.
ההומור בסרט לא נבע ממצבים מגוחכים אליהם נקלעה בתלאות מסעה,
אלא נבע מהדרך שבה הסתכלה על המאורעות היומויומיים של נוודת
הנוטה לפסול דברים שנראים טבועים בדמנו ועם זאת לנצל אפילו
הזדמנויות זעירות ביותר בשל אופיה הייחודי. היא עברה בעולם שלא
התייחס אליה, והיא לא ייחסה לו חשיבות מלבד זאת המשפיעה על
חיפושיה אחר המקום שלה.

 הוא התרחק מהקולנוע בצעדים מהירים והחליט בהחלטה של הרגע
להתקשר ללירז, בחורה שפגש בסוף השבוע כשיצא עם כמה חברים
לשתות. בהתחלה חשש ללכת ולדבר איתה, למרות שהיה לו נסיון רב
בשיחות פתיחה ולרוב השאיר רושם ראשוני מצוין אצל הבנות שהכיר.
הסיבה לחשש היתה שלירז היתה שם עם גבר שאפשר לתאר אותו פשוט
כ'גדול', אבל בסוף בעידודם של חבריו ושל כוסית וודקה נוספת הוא
הצליח לתפוס אותה לבד ולהוציא ממנה מספר. היה לו דיבור חופשי
שאיכשהו תמיד השיג לו את מה שרצה. כשהוא היה מתחיל לדבר, הוא
הרגיש שאין לו אף בעיה בעולם. הסתבר שהבחור שאיתה הוא פגישה לא
מוצלחת שסדרה לה חברה ("בקרוב לשעבר" היא צחקה מהבדיחה של
עצמה), והיא שמחה לבלות כמה דקות מהערב בשיחה זורמת שלא עסקה
באהבה שלו לעצמו.
 הוא קבע להפגש איתה שעה מאוחר יותר באחד הבארים האהובים
עליו, וכשסגר את הטלפון חייך לעצמו בהנאה גלויה. יוני היה
מאושר, וסוף סוף היה ערני לכך. כל השמחה הזאת נמשכה רבע שעה
בלבד, עד שחבורה של נערים בני שבע עשרה ראתה אותו והחליטה לשים
סוף לחיוך שלו. הוא היה זרוק, כמו תמיד, ובעולם של תיכוניסטים
זוהי לפעמים עבירה שאין לסלוח עליה. בעיקר בתשע בערב כשאין דבר
יותר טוב לעשות מלשבת בעיר.

 "משהו מצחיק אותך? כיף לך?" התגרה בו אחד מרחוק. יוני המשיך
ללכת, לא חשב אפילו לשים לב לילדים שמנסים להפריע למצב רוח
הטוב שלו.
 "שאלתי אותך שאלה!" הבחור קם מהספסל עליו ישב ואיתו שניים
מחבריו, והם החלו להתקרב בצעדים מהירים ליוני. עכשיו הוא כבר
שם לב אליהם, אבל סיווג אותם בטעות כילדים קטנים ומשועממים, לא
מהסוג המזיק. יוני עצמו היה בחור די חזק, בהחלט לא מהסוג
שנטפלים אליו סתם ככה, במיוחד לא נערים צעירים כמו אלו.
 "מי אתה שתתעלם ממני, אה?" עכשיו הוא כבר תפס בחולצתו של
יוני מאחורה ועצר אותו מלהמשיך ולהתעלם ממנו. היה ברור שהנער
הזה רוצה שיכירו בו.
 "תראה, עובר עליי יום טוב, אל תהרוס לי אותו, בסדר?" הוא נשם
עמוק וניסה לשמור על קור רוח, בעיקר מחשש שתאבד לו שמחת החיים
שאפיינה את הערב הזה.
 "וואלה. גם עלי עבר יום טוב. בעיקר אחרי מה שאמא שלך עשתה
לי." נשימה עמוקה נוספת. הוא לא יתפרץ עכשיו. לא עכשיו. עכשיו
הוא ילך ויפגוש את לירז, ואז הוא ילך אליה הביתה ואולי ישאר
לישון אצלה. הוא השתחרר מאחיזתו של הצעיר וחייך חיוך ידידותי.
"תראה, פשוט תעזוב אותי, בסדר?".
 אלא שזה לא היה בסדר. הוא שב ואחז בחולצתו של יוני ולפני
שהספיק לומר את מה שהתכוון כנראה לומר כבר מצא את עצמו עם אף
מדמם על הרצפה, מנסה להבין מתי זה קרה. שני החברים שלו קפצו
מיד על יוני, והוא הפיל גם אותם די מהר. הוא באמת היה בחור די
חזק. הבעיה היתה כשקמו שנים נוספים מהספסל והתחילו להכות אותו
בחבטות אקראיות, ואז קם אחד מהזוג הקודם ובעט בו בעיטה מצוינת
בצד הגוף. מיד התחילה סדרת בעיטות בלתי מתוכננת שהפילה אותו
למצב כריעה, אך אז תפס את אחת הרגליים והפיל אותה אל מתחתיו,
מכה בעוצמה שלא תאמן בכל חלקי הגוף. הבחור הראשון כבר התרומם
בינתיים, והוא היה בן אדם של מכות ברך. אחת כזאת הונחתה על גבו
בזמן שהכה את חברו של הנער. בדיוק בשלב הזה נמאס לו ליוני,
והוא החל לבעוט ולשלוח את ידיו לכל הכיוונים כתמנון אפילפטי,
מרחיק ממנו מעט את הנערים, לפחות מספיק בשביל לקום ולהתנפל על
זה שהיה קרוב אליו ביותר. עכשיו כבר לא היתה לו כוונה להתמיד
במכותיו ובשתי פגיעות שיתק אותו לחלוטין. הוא עבר לאחד נוסף
שהתקרב מאחוריו עם ענף וחבט בו בפניו. לא היה לו יותר מה
להוכיח ומשראה שהשלושה שנותרו עומדים מתרחקים ממנו, קילל אותם
בקצרה ועזב את המקום. החרטה היחידה שלו היתה שאותו צעיר שהתגרה
בו בהתחלה לא היה בין אלו ששכבו על המדרכה.

 כעת היו פניו נפוחים, גופו כואב ומצב רוחו הרוס ללא תקנה.
הוא שקל את המשך הערב. בטוח שלא רצה לחזור ולהסביר לאמו את מה
שקרה, ולכן יחזור מאוחר, אחרי שתרדם. היא לא תשים לב שקרה משהו
כלל, משום שהיא רגילה לראות אותו בצהריים אחרי שהתעורר ולפני
שיצא שוב עם חברים. הוא לא ממש רצה לראות גם את לירז עכשיו,
אבל בסופו של דבר אותה הלך לראות, בעיקר מהעדר אפשרות טובה
יותר. הוא גם קיווה קצת שאם יראה אותה יחזור לו אותו החיוך
שהיה לו כשדיבר איתה מקודם. האמת שזה כמעט מה שקרה. היא הגיעה
קצת אחריו, כשכבר היה במשקה השני שלו. היא דאגה מאוד כשראתה
אותו פצוע ומדמם אבל התרגלה למראה מהר מאוד. בכל מקרה, הדאגה
שלה היתה לו נעימה מאוד.
 היא היתה משוחררת טריה מהצבא, בת עשרים ואחת כמעט, אבל הוא
לא הסתיר את גילו ובאופן מוזר הדבר לא שינה לה כמעט. היא
התרגשה שהוא התקשר אליה, כך אמרה לו, זונחת קצת את כללי
הנונשלנטיות הרגילים, והם בילו ערב נהדר, שותים ומדברים. הוא
סיפר לה על חייו, אבל ידע לספר עליהם בצורה נעימה וידידותית
ולא מרתיעה, כפי שסיפוריו יכלו להיות בקלות.
 היא סיפרה לו הכל על עצמה, מעולם לא נשפכה כך מול אדם זר לה
כמוהו, היא אמרה, והיא שמחה לגלות שהוא יודע להקשיב. היא סיפרה
לו על חלומותיה ועל מה שהיא רוצה שיקרה לה בחיים עכשיו כשהם
מתחילים סוף סוף. למרות הפרש הגילאים היא הרגישה שהם נמצאים
באותו מקום בחייהם מכיוון שהוא לא יעשה צבא, והיה נראה כאילו
היא מרגישה נחותה טיפה, או אולי בעצם מורשמת מהרהיטות והשנינות
שהוא הצטיין בהן.
 השיחה ביניהם זרמה בכל קשת הנושאים המוכרים, מסרטים ולהקות,
רצונות וחלומות, סיפורים ובדיחות, צרות ובעיות, גברים, נשים
ואהבות, חיים ומוות, מזג האויר והעונות, ובעיקר דעות.הם מצאו
שהם לא מסכימים כמעט בכל נושא שקיים, ושהם נהנים כל כך להתווכח
שזה לא משנה. הדבר שהם כן הסכימו עליו הוא ששניהם נמשכים אחד
לשני, וכמו שקורה אחרי ערב נהדר כזה, בליווי צירוף חד פעמי של
קוקטיילים, משקאות נקיים, חזקים, חלשים, סגולים ושחורים, הם
סיימו ערב שהיה יכול להיות בלתי נשכח אם הם היו זוכרים אותו
למחרת בביתה של לירז, במיטתה ואז על הרצפה שליד המיטה. הזיעה
הרבה כנראה שגרמה לפכחות להראות את ראשה והיא בקשה ממנו
שיעזוב, היא לא יכולה שהוא יישן אצלה, ההורים שלה יתחרפנו.

 הוא הזמין מונית ובשעה ארבע לפנות בוקר עצרה זו מול ביתו.
הוא יצא ממנה, לא מאמין שיצליח לעבור את עשרים המטרים בדרך
לביתו. אלא שהוא הצליח, רק כדי לגלות שהוא לא מחזיק את המפתחות
לבית. היכן אלה? אולי בידי הנוער המכה והלומד, אולי בפאב, או
בביתה של לירז, אבל הם לא אצלו. שיכור כשהיה הוא דפק בדלת
בחוזקה, לא חושב על אימו העייפה מטיסות מתישות מסביב לעולם ואז
מעבודות הבית, אלא רק על החלום הנכסף לזכות ולשכב שוב במיטתו.
הוא דפק במשך כמה דקות, בוודאי העיר כמה וכמה שכנים, עד ששמע
קול צעדים מאחורי הדלת. "אמא זה אני תפתחי לי אין לי מפתח
בבקשה תפתחי!" הוא צעק במשך דקה נוספת עד שהבין שזה לוקח יותר
מדי זמן. הוא הקשיב שוב ושמע את קול הצעדים ההוכים הלוך ושוב
מול הדלת. "אמא, בבקשה...!" קולו היה צרוד ומגומגם, והוא לא
שמע יותר את צעדיה. "תפתחי...". הוא הקשיב, מקווה לשמוע אותה
חוזרת בליווי רשרוש המפתחות, אבל לא נשמע שום קול במשך כמה
רגעים. את השקט שבר קול סגירת החלון בחדר האוכל, והוא הסיט
מבטו לכיוונו, אבל לא ראה כלום מלבד חלון חשוך ריק מאדם.
 הוא עקף את הבית, כושל בצעדיו ומחפש בעיניו כניסה אחרת לבית,
אבל לא היה מקום ממנו יכל להכנס אפילו במצב פיכח ורענן הרבה
יותר. מהר מאוד הבין שכל שינה שיחווה הלילה לא תהיה במיטתו,
ובעזרת שלילת האפשרויות האחרות שלו (לחזור ללירז, לשכב על
הדשא, מה על הדשא אין סיכוי, ללכת לחבר, איך ילך, איזה ילך, רק
לא ללכת, מונית-מלון, אין כסף, שיהיה מהר הוא כל כך עייף,
לישון על הדשא, לשכב, להרדם) הוא התכרבל בתנוחת עובר, בכה,
נרדם-התעלף וישן שינה רצופה ולא נעימה.

 אמו חזרה מהר מאוד לעמוד מול החלון הסגור, ולמרות שבתנוחה בה
ישן לא יכלה לראות את פניו החבולות שראתה קודם, חשבה לעצמה מה
קרה לו, ואיך היא נתנה לזה לקרות. לא היו לה יותר ספקות בקשר
לסמים שלקח, והיא לקחה את המציאות הסבירה שבנתה לעצמה בראשה
והחלפיה אותה בעולם זוועתי, בהווה בו בנה משתמש, אולי מוכר,
סמים רעילים ביותר, מסתובב עם פושעים צעירים ונגרר לכל קטטה
אפשרית. היא תהתה איך לא ראתה את סימני המחט שבוודאי יש לו על
וריד הזרוע, איך יכלה כשכמעט לא איתה איתו, למה לא היתה פה
יותר בשבילו, ואיפה נמצא עכשיו בעלה כשהיא צריכה להאחז בו. היא
יכלה לתאר את העתיד הצפוי לבנה - מאסר ארוך, אולי רצח בריב עם
שיכורים, תאונת דרכים תחת השפעה שתשאיר אותו נכה, ואותה לטפל
בו, איך יגנוב ממנה את כל מה שיוכל בשביל להשיג את המנה הבאה
שלו. היא ראתה את הסרטים. אולי אפילו יותר מדי. איך לא הבחינה
במה שקרה מול עיניה, ומה תעשה עכשיו. שעה נצחית עמדה מול החלון
והביטה בו מתהפך על הדשא הדוקר, חושבת כמה איום הוא נראה עכשיו
לעומת היופי שזכרה מפעם, מהפנים השמחות ומהסיפורים המצחיקים
שנהנה להמציא כל הזמן. היא לא חשבה לרגע על כך שהיא נראית גרוע
ממנו, מרוטה מחוסר שינה ומדאגה, מרחמים עצמיים ובעיקר מייאוש.
בעיקר, לא האמינה שהמצב יכול להיות גרוע יותר, ולא שהוא יהיה
טוב יותר.
 יוני התעורר מהשמש החמה לקראת אחת עשרה וניסה לעכל את כל מה
שלא יכל להבין באותו לילה. על צווארו היה תלוי המפתח לביתו
וכשהוא נכנס הוא ראה שהבית ריק. הוא זכר טוב את הסיבה לכך שישן
בחוץ, והיה מזועזע באמת ממה שעשתה לו אמו שלו. אמנם היא לא
התייחסה אליו כמעט כבר ארבע שנים, אבל הפעם זה היה שונה. נחצה
כאן גבול בלתי ניתן לגישור. הוא ידע שכנראה לא תחזור הביתה כמה
ימים ושמח על כך. יותר מהכל הרגיש שהוא צריך מנוחה מהערב
הקודם, והוא הלך לחדרו להחליף בגדים. על מיטתו ראה את המכתב
שכתבה לו אמו:

 יונתן
 לא יכולתי לעמוד במראה שלך. אני לא מסוגלת לראות כמה אתה
פוגע
 בעצמך
 למה אתה עושה את זה לעצמך יונתן ??
 בבקשה תנוח כמה ימים ותחשוב על הטעויות שאתה עושה בחיים
 שלך, על הדרך שאתה הולך בה
 אני מצטערת על כל מה שעשיתי, ואני רוצה לעזור לך בכל מה
שאוכל,
 כל מה שתבקש ממני אני אעשה בשביל לעזור לך. בבקשה יונתן זה
 בשבילך
 אוהבת אותך כל כך
 אחזור בעוד חמישה ימים

                                                           
  אמא

 הוא הביט במכתב, זרק אותו על המיטה והלך להתקלח.
כשחזר לבש מכנסיים, קרא אותו פעמיים , זרק אותו לפח, קרא אותו
פעם נוספת, זרק אותו שוב והלך לראות טלויזיה. בדיוק היה משודר
הסיטקום האהוב עליו, הוא חייך והתרווח בכורסא.