ישבנו על הגבעה שמשקיפה אל החוף, שעת אחרי צהריים שקטה עכשיו.
החוף ריק, חוץ מזוג שמטייל יחף-מחובק על החול, היה שקט. את
הרוח הקלילה שנישבה יכולנו לשמוע. עבר רגע מאז הטלתי את הפצצה,
אני אותך אוהב, תמיד אהבתי ותמיד אוהב, כך לחשתי לך בדממת בין
הערביים. פנייך הביעו הלם, וחשבתי לעצמי, הנה אידיוט, הנה הרסת
את הידידות הכי יפה שהייתה. אבל לא יכולתי להתאפק, "אני אוהב
אותך, ילדה", אמרתי שוב.

דמעה ברחה לה מבעד לעיניך היפות... דמעה של צער? אושר? זעם על
שהרסתי את התמימות?
ואז ניסית את לדבר, אבל רק קול חנוק בקע מגרונך.
"אני...  אני..."
ובינתיים הדמעות החלו לזלוג בלא מעצורים. וליבי בכה, בכה כ"כ
חזק, עד שכמעט התפוצץ ויצא מגופי... שותת דם ודמע יחדיו...
ליטפתי את ראשך ואמרתי "אני מבין..."
"טעיתי..."
"הייתי טיפש כשחשבתי שמישהי מדהימה כמוך, תתעניין אי פעם באחד
כמוני"
ובינתיים עינייך הכחולות, עיני הפנינה היפות, הפכו למעין
עיגולים כחולים הצפים בתוך ים של אודם.
"קובי..."
"את לא צריכה לדבר, אני מבין..."
"לא, קובי!  אתה לא מבין!"
"למה את מתכוונת?"
"אני אוהבת אותך, קובי, אוהבת מאז הפעם הראשונה שנפגשו עינינו
וחשבתי שאתה לא..."
"אם היית יודעת כמה לילות לא ישנתי בגללך, כל אותם לילות
שחשבתי עלייך, שדימיינתי אותך מחבקת אותי, וכל הזמן הזה? כל
הזמן הז-"
"כן, קובי, כל הזמן הזה גם אני חשבתי עלייך, דמיינתי אותך מנשק
אותי ומחזיק אותי קרוב קרוב ללב"
"בואי... אני מבטיח לך עכשיו... לא אעזוב אותך יותר לעולם..."
"מבטיח?"
"מבטיח..."

שקיעה עכשיו... אנחנו על הגבעה שצופה לעבר הים. אני מחבק אותה
ולא עוזב, העיניים האדומות מבכי משתלבות בחיוך השליו הדבוק
לחזי, ואני מבטיח, לא אעזוב... לא אעזוב לעולם...