אני שונאת אחריות. כשחזרתי מארה"ב לאחר גיחה קצרה של שלושה
שבועות (ומאוד מרעננת אחרי הבגרויות האחרונות ולפני הצבא),
הייתי לבד בבית עם אחותי לתקופה של כחודש. אח שלי נשאר בניו
יורק עם אמא שלי, אצל סבא וסבתא שלי, והלך למחנה קיץ, בעוד אמא
שלי עבדה. אבא שלי לא גר איתנו יותר, כך שבעצם היינו רק אני,
אחותי והחתול שלנו- מישמיש בן השמונה.

אחותי בת עשרים והיא בצבא רוב הזמן וחוזרת רק בערב, כך שרוב
הזמן הייתי לבד. סתם הסתלבטתי בחודש הזה- בקושי יצאתי מהבית
והשתעממתי. היה מגניב להיות לבד לגמרי, קצת שקט נפשי כזה, בלי
האנרגיות השליליות, הכעסים והמתחים שאמא שלי תמיד מעוררת
אצלי.

הפעם היחידה שממש התגעגעתי אליה היה בעניין האוכל- התגעגעתי
לבישולים שלה ואחרי חודש קצת נמאס להכין לעצמי כל יום את אותו
האוכל הצמחוני הקפוא- ב"טבעול" לא מגוונים בגרוש... אבל לא
התגעגעתי אליה ממש, היה לי כיף להיות לבד ורק דיברתי איתה
בטלפון. והכל היה טוב ויפה, אבל כפי שציינתי, אני שונאת
אחריות.

מישהו כנראה התנגש באוטו מאחור בזמן שהוא חנה, כי אחותי לקחה
את האוטו לקניון ואחרי שבדקו את תא המטען, הוא לא נסגר. גם
הפגוש היה פגום, ומכיוון שאני זאתי שיש לה זמן פנוי בבוקר,
הוחלט שאני אטפל באוטו ואקח אותו למוסך. קמתי מוקדם ביום ראשון
ולקחתי את האוטו למוסך, שאנחנו תמיד לוקחים אליו את האוטו.
התקשרתי לסוכן ביטוח והוא הורה לי לצאת מהמוסך וללכת למוסך
אחר. לא ידעתי מה לעשות, אבל הוא היה תקיף, אז התנצלתי בפני
המוסכניקים והלכתי לאיבוד באזור תלפיות חצי שעה, עד שהגעתי
למוסך החדש.

ביליתי עוד חצי שעה בתוך המוסך, עד שטיפלו בטפסים ואמרו לי
להתקשר ביום רביעי ושהאוטו יהיה כנראה מוכן עד אז. ביום שלישי
הייתי צריכה ללכת לסוכן ביטוח ולחתום על מסמכים, וכשהתקשרתי אל
המוסך ביום רביעי, אמרו לי שחסרה מדבקה, ושאני צריכה להתקשר
ביום ראשון. כשהתקשרתי ביום ראשון, הפנו אותי אל קארין, שמטפלת
בנושאים האלה, והיא אמרה לי להתקשר ביום שני ב-9:30 בבוקר,
ושכנראה אז זה יהיה מוכן.

התקשרתי ב-10:00 בבוקר, והיא אמרה שהיא מחכה לטופס ושאני צריכה
להתקשר עוד חצי שעה. התקשרתי ב-10:30 והיא אמרה שזה עוד לא
מוכן ושמישהו יתקשר אליי כשהאוטו יהיה מוכן. הלכתי לישון עם
הפלאפון לידי והצלצול שלו העיר אותי ב-14:00 בצהריים. האוטו
מוכן. לקחתי אוטובוס למוסך וחיכיתי חצי שעה עד שהוא היה מוכן,
וכמו שסוכן הביטוח אמר, ביקשתי שיחייבו לי את כרטיס האשראי רק
בעוד חודש (סיפור ארוך, מסתבר שהעובדה שאני נהגת צעירה מוסיף
עוד 1,000 שקל לחשבון שלי, אפילו אם אני לא נהגתי ברכב והסוכן
ביטוח יצא עם אמא שלי, אז הוא כנראה חיבב אותנו ורצה להחזיר
לנו את הכסף).

אני שונאת אחריות.

אני מתגייסת ביום רביעי, וזה נושא כשלעצמו, שאני אפילו לא רוצה
לדון בו. בשבוע שלפני הגיוס שלי, מישמיש התחיל להקיא. חשבתי
שהוא אוכל את האוכל שלו מהר מדי, ולא חשדתי בכלום כשהוא הקיא
כמעט כל לילה. אני מתאמנת בלראות הילות של אנשים, והתאמנתי על
החתול וראיתי הילה ירוקה.

מחלה.

חשבתי שאני קוראת את ההילה לא נכון, או שהאור או הצבע של
המזרון משפיע על הצבע. החתול שלנו כל הזמן שכב על הרצפה ובקושי
זז.

חשבתי שזה בגלל החום.

ביום שישי אחותי אמרה לי שהיא חושבת שמשהו לא בסדר עם מישמיש.
הוא כל הזמן מקיא וישן כל הזמן ונראה מדוכא. ביום שבת, לאחר
שהוא הקיא את מה ששתה, התקשרתי לאמא שלי, ואחרי זה לוטרינר (כי
אני זאתי שאצטרך להכניס אותו לכלוב ולהסיע אותו) וסיפרתי לו על
הסימפטומים. הוא אמר לי להתקשר מחר ב-9:00 בבוקר ושהוא ינסה
להכניס אותי.

אני שונאת אחריות.

ניסיתי לעשות רייקי לחתול, והוא בד"כ אוהב את זה ומתגלגל על
הגב כדי לחשוף את הבטן. אבל משום מה הוא ניסה לזוז ממני
ולהתרחק ממני. לא שהוא הצליח לזוז מאוד רחוק, אבל זה היה נראה
כאילו שהוא לא מעוניין ברייקי, שרק יכול לעזור לו.

הוא הקיא לי שוב פעם על השטיח למחרת בבוקר. התקשרתי לווטרינר
והוא אמר לי שאפשר רק אחרי הצהריים, אז קבענו ב-17:00. ניסיתי
שוב פעם לעשות רייקי לחתול, אבל הוא כל הזמן ניסה לזוז ממני.
היו לי סידורים לעשות, אז הלכתי לבנק להמיר את החשבון שלי
מפועלים צעיר לחייל. חיכיתי שעה בתור, עד שהאישה באשנב היחידי
טיפלה בי והייתי צריכה לחתום על הרבה מסמכים.

אני שונאת אחריות.

אחרי הצהריים ניסיתי להעסיק את עצמי עד 17:00 והייתי די
משועממת. ראיתי טלוויזיה, הייתי על המחשב ואפילו התכוונתי
לקרוא ספר. ניסיתי בחצי שעה שנותרה לחשוב על דרך להכניס אותו
לכלוב, לא שציפיתי שיעשה לי צרות במצבו האפאתי, אבל לא לקחנו
אותו שנתיים לוטרינר, כי הוא לא היה מוכן להיכנס לכלוב. חשבתי
פעם להיות וטרינרית, אני אוהבת בע"ח ולעזור לאנשים, אבל אני לא
אוהבת לראות דם או לראות סבל של אחרים.

הוא התחיל לפרכס ולהשמיע קולות מוזרים. אמא שלי בחרה באותו
הרגע להתקשר, והתחלתי לבכות לה בטלפון שהוא במצב רע, ולא, אני
לא רוצה אף אחד שיעזור לי, אני בסדר, ואני אתקשר אליה אח"כ, כי
אני צריכה להתקשר לוטרינר ולראות אם הוא יוכל לראות אותו קצת
יותר מוקדם. התקשרתי לוטרינר ואז חזרתי לחתול המפרכס שלי.
הרמתי אותו והחזקתי אותו, מנסה לשלוח לו רייקי והוא לא התנגד
הפעם. הוא לא זז ושמתי לב שהעיניים שלו לא ממצמצות. הנחתי אותו
על המיטה של אמא שלי וניסיתי לראות אם הוא נושם, אבל לא ראיתי
שום דבר. הצמדתי את היד לפה שלו ויכולתי להישבע שהרגשתי אותו
נושף.

בכיתי וביקשתי ממנו שיזוז, שיראה סימני חיים, שימצמץ, אבל הוא
לא זז. חשבתי שהוא מת, לא ידעתי מה לעשות ותהיתי איפה לעזאזל
אני אקבור אותו.

אני שונאת אחריות.

הרמתי את המשקל המת ושמתי אותו בתוך הכלוב, והוא לא התנגד.
הייתי צריכה לקפל אותו כדי שכל כולו יכנס, החתול שלי די שמן
וארוך. סגרתי את הכלוב וירדתי אתו למכונית, וידידה של אמא שלי
התקשרה- מסתבר שאמא שלי התקשרה אליה והיא הייתה בדרך. חיכיתי
לה ליד האוטו והיא שאלה מה שלום החתול.

אמרתי לה שאני חושבת שהוא מת, אבל אני לא בטוחה. הפסקתי
לבכות.

נסעתי את המרחק הקצר לוטרינר, ובדרך מישהו שאל אותי אם החתול
מת. אמרתי שאני לא יודעת, זה מה שאני מנסה לברר. נכנסתי
לוטרינר ואמרתי לו בקול רועד שאני חושבת שהוא מת. הוא שם את
הכלוב על המתכת הקרה וניסה לשמוע את הדופק בסטטוסקופ.

כן, הוא אמר, הוא מת.

התחלתי לבכות שוב והפניתי את הגב לגופה. הידידה, ששמה אליסה,
רק עמדה שם. הוא בדק את הגופה ושאל אם הוא אכל משהו יוצא דופן
בשבועות האחרונים. אמרתי שאני לא חושבת. הוא אמר שהיה לו משהו
בכבד, וש"הנה, אני רואה את השיניים הצהובות שלו והבטן שלו
צהובה לגמרי".

לא יכולתי להסתכל.

מסתבר שהוא חולה כבר כמה ימים טובים, ושיש מספר אפשרויות
לסיבה:

1) הוא לא חוסן כבר שנתיים, ולכן יכול להיות שהוא מת ממחלה
שפוגעת בכבד, שהוא יכול היה להיות מחוסן אליה. יופי, אז האשמה
היא של אמא שלי, שלא הביאה אותו לוטרינר שנתיים.

2) יכול להיות שזה משהו שהוא אכל. אז זאת אשמתי, שלא ייחסתי
יותר חשיבות להקאות ולאפאתיה, ושלא הדגשתי לוטרינר אתמול שזה
מקרה חירום. זאת גם אשמת הוטרינר שלא קיבל אותי אתמול, או לכל
הפחות היום בבוקר. אולי אפשר היה להציל אותו.

3) יכול להיות שריססנו בתקופה האחרונה וזה פגע לו בכבד. אפשרות
לא סבירה, כי לא ריססנו בזמן האחרון עד כמה שזכור לי, אבל בכל
אחת משלוש האפשרויות יש לי חלק די גדול באשמה. ראיתי את ההילה
הירוקה, שמעתי אותו מקיא כל לילה וראיתי שהוא כל היום שוכב
ובקושי זז, ולא היה מוכן לקבל את הרייקי (אליסה חושבת שאולי
פשוט הגיע זמנו).

אני לא הייתי מוכנה להביט בגופה והוא שאל אותי אם אני רוצה
לקבור אותו בעצמי, או שהוא ייפטר ממנו. המשכתי לבכות ואמרתי לו
שאני לא יודעת. אליסה הציעה לי להתקשר לאחותי ולשאול אותה.

אני שונאת אחריות.

התקשרתי לאחותי ואמרתי לה שהוא מת, אמרתי לה ממה ככל הנראה הוא
מת, ושאלתי אותה מה אנחנו רוצות לעשות. היא אמרה שניתן לוטרינר
לטפל בגופה, ומסרתי לו את ההודעה. הוטרינר סגר את החתול בשקית
ואמר לי שיכול להיות שזה נראה לא במקום, אבל שלפעמים קשה לחזור
לבית ריק, ושאולי אני ארצה לאמץ חתול חדש. אמרתי לו שזה מוקדם
מדי בשביל זה. אמא שלי התקשרה, ומסרתי לה שמישמיש מת. עזבנו את
הוטרינר עם הכלוב הריק, למקרה שנרצה לאמץ עוד חתול. אחותי
הייתה בדרך הביתה מהצבא.

ישבתי עם אליסה בבית שלוש שעות, כבר הפסקתי לבכות, למרות
שהתמונה האחרונה שלו לא יצאה לי מהראש- העיניים המתות שלו, הפה
הפעור, המבט שלו... לא יכולתי להפסיק לראות את זה בכל פעם
שעצמתי עיניים. שמתי את האוכל שלו בחדר כביסה, לא רציתי שאחותי
תראה את זה כשהיא תגיע הביתה. ניסיתי לא לחשוב על העובדה
שהחזקתי גופה ושנגעתי בה וחיבקתי אותה. אליסה אמרה שטיפלתי
במצב בצורה יוצאת דופן ושהיא לא חושבת שהיא הייתה מסוגלת
להתמודד עם זה ולעשות את מה שצריך.

אני שונאת אחריות.

התקשרתי לספר לאבא שלי, וסבתא שלי סיפרה לכל שאר העולם.
כשאחותי חזרה הביתה (היא בכלל לא בכתה ודומה שהיא התמודדה עם
העניין הרבה יותר טוב ממני. אולי אני אהבתי אותו יותר, אולי
היא פשוט יותר טובה ממני בקטעים האלה), יצאנו להביא קומדיה
טיפשית ממכונת הווידאו, ורק אני ראיתי את כל הסרט.

במהלך הסרט קיבלנו שיחות ניחומים מידידה (ששמעה מסבתא שלי, אלא
מה), דודה שלי (ששמעה מהבת שלה ששמעה מסבתא שלי) ומבת דודה שלי
(ששמעה מאמא שלה, שהתקשרה מקודם). גם אבא שלי התקשר מאוחר
יותר, כשחזר מהעבודה. הלכתי למחשב, לנסות לשרוף זמן. העיניים
שלי יבשות וצורבות, הלב שלי כבד ואני מצפה כל רגע לראות אותו.
זה הולך להיות מוזר, אח שלי הקטן לוקח את זה די קשה (שאל אם
קברנו את החתול בעצמנו ואם נעשה לו אלבום תמונות. נו, באמת)
והוא בכה שלא יצא לו להיפרד ממנו. לדעתי ולדעת אחותי, זה עדיף
שהוא לא ראה אותו כמו שהוא היה בימים האחרונים. לדעתי, זה עדיף
שהוא לא ראה אותו גוסס ומת.

עוד שלושה ימים אני מתגייסת לגיוס כלל צה"לי, אני לא אדע מה
אני עושה עד שאגיע לבק"ום. אמא שלי ואח שלי בחו"ל, רוב החברות
שלי בחו"ל והחתול שלי מת.

אני שונאת אחריות.