היום שוב התקשרת בנסיון נואש נוסף להשיג אותי... שוב לקחתי את
הנייד שלי וקברתי אותו בכריות שעל המיטה, שוב סיננתי אותך.
אחרי שנדם הצלצול, נשכבתי במיטה ועצמתי את העיניים, טובעת בשקט
החמים והמופלא של צהרי הקיץ.

בדמיוני ראיתי אותך, ראיתי אותנו.
אתה מתקרב אלי, איטי ובוטח, ועוצר מילימטרים ספורים מפני
הסמוקות.
על אף שאתה רק עומד שם ומביט בי, אני יכולה לחוש את ידיך
מחליקות על גופי. בכל מאודי אני עורגת אליך, רוצה אותך, משוועת
לחוש את חום גופך...

בדמיוני, אני חשה את נשימותיך על שפתיי הרוטטות.
על אף שמעולם לא נישקת אותי, אני יכולה לטעום אותך, לחוש את
שפתיך הרכות. כל כולי בוערת לקראתך, מוכנה בשבילך, רועדת קלות
בציפייה שלא תתואר לרגע שבו תקח אותי בזרועותיך...

בדמיוני המתח מגיע לשיאו. אתה משלב את אצבעות ידיך באצבעותי
שלי, ובתוכי סערת רגשות מטורפת גורמת לי להתכווץ. אתה מתקרב
עוד צעד אחד, כעת אני כבר חשה את גופך מתחכך בגופי שלי.
אתה מקרב את שפתיך לשפתיי, לאט ובזהירות, עד לרגע שבו שפתותינו
נפגשות, ואז בלהט שלא ידעתי כמותו מעולם, אנחנו משתלבים זה
בזו.

בדמיוני לשונותינו מתערבבות ואנחנו מתעלסים בלהט, ידי חוקרות
את גופך בסקרנות שאינה יודעת שובע, ואילו אתה מבקש לחקור את
גופי בנשיקות, לאורך ולרוחב, למעלה ולמטה, ואנחנו מתאחדים...

לפתע אני מזנקת בבעתה לשמע צלצול נוסף. הצלצול שלו.
אני עונה לו, כאילו מנומנמת, כשרגשות אשמה מציפים אותי. אם הוא
רק היה יודע...