רציתי לעשות סרט.
התסריט לא כתוב ויתכן שלא יכתב לעולם.

הסרט שלי מתחיל בחורף, או בסתיו.
התמונה הראשונה מלווה נעימת פסנתר, כזו שתעורר בצופים את
התמונות הכי כואבות בחייהם. כל כך תעורר, שהם יכירו את הכאב
הבלתי נסבל הזה.
הדמות הראשית, יהיה בה קצת מכל אחד. קצת חכמה, קצת הרס, קצת
רגשנות, קצת כעס, קצת טיפשות, קצת נאיביות, קצת יופי. הרבה
אנושיות.
על סצינות מסוימות היא תתחרט, לעיתים לא תבין, אבל בעיקר
תתגבר.
הסרט יהיה ארוך, מתיש, מרגש, מתסכל, סוחף, מלא תקוה. הוא יהיה
אמיתי.
עם בוא האביב, עם בוא הפריחה, תגיע שלוה, מלווה קטעי ג'אז
נעימים.
הגיטרות הבכייניות יצמררו יחד איתו, וקולה של זמרת צעירה ידגיש
את עוצמת האהבה.
ויהיו גם רגעים של שקט. שקט שאומר הרבה.
הסוף כמובן יהיה אופטימי, אבל ישאיר גם הרבה מחשבה.

רציתי לעשות סרט.
אז כתבתי על שובר הקופות הפנימי שלי.



14/6/2004