הדמעה החליקה על הלחי שלו בחשכה.
הוא יצא מחוץ למועדון, כדי שאף אחד לא יראה כמה הוא פגיע הוא
היה באותם הרגעים. כשכולם הרחק ממנו, יכל דניאל להשתחרר.
מהייאוש, מחוסר הביטחון, מתקוות השווא.
הוא חש מובך, על אף העובדה שהיה לבד.
מאחורי גבו ננעץ מבט, שהבין אותו ללא מילים, תמיד.
הוא מחה את הדמעה והחל להתרחק מן המקום בצעדים קטנים.
היא הושיטה את ידה ונגעה בכתפו קלות. היא הכירה אותו טוב מדי.
דניאל הסתובב ומבטיהם הצטלבו. עיניה נעוצות בו. החשכה שררה
סביבם, אך פנס הרחוב האיר עליהם, כאילו עמדו על במה והספוט
מכוון הישר אליהם. הוא השפיל את מבטו, כדי שלא תבחין שהוא בכה.
ובמיוחד, שלא תבין מה פשר הבכי.
הוא הרים את מבטו אליה. 'האף הזה כל כך מושלם. כל כך קר לי.'
חשב, והכניס את ידיו לכיסי מעילו, שהתנופף ברוח המקפיאה. היא
העבירה את ידה מעבד לשיערו הרטוב מהגשם והושיטה את ידה כלפיו.
אצבעותיו השתלבו בשלה ורגשות אושר הציפו אותו.
היא פסעה שני צעדים לכיוונו. הרוח הצליפה בשניהם והגשם הגיע עד
לשד עצמותיהם. אך ברגעים שכאלו, כל זה לא היה חשוב. המבט הזה.
הצוואר הזה. רק שיימשך.
הם התקרבו כשטיפות זולגות מפניהם. היא הצמידה את שפתיה לשלו
ונשקה לו. חום גופו נעם לה.
היא הסתובבה, כשתחושת פורקן אופפת אותה, ורצה.
כל המילים שלא נאמרו, כל המבטים, כל העצב, כל הפרפרים- הכל
הסתכם ברגע מדהים זה. היא נשכבה על הדשא הלח והגשם פסק. האויר
היה צלול והשמים שחורים ובוהקים. כוכבים ניצנצו בניצנוץ מבריק
וחיוך, שבא מתוך תחושת שיכרון חושים, עלה על פניה. זוהי אהבת
נעורים.