[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קאת'י פוקסוורת'
/
חמימות חולפת

היא קמה בבוקר, כולה ציפיה למה שיוליד יום. ישבה, התארגנה
התלבשה ולא ידעה כיצד להעביר את הזמן שעמד בינה לבין הפגישה
הגורלית. היא התייעצה עם היחידה, שידעה מה היא צריכה ללבוש.
היא אמרה לה: "תבואי, פריקית, הוא יעריך אותך יותר". אז כמובן
שזה מה שהיא עשתה. יצא לה לדבר איתו כמה ימים לפני הפגישה, הוא
אמר לה שהיא נלחצת יותר מידי. היא אמרה לו שהוא נלחץ פחות
מידי. אבל בעצם, למה לו להילחץ? יש לו מישהי, שהוא אוהב ומוכן
ללכת עד כמעט עד הסוף, ואם לא עד לשם, אז לפחות למחוזות רחוקים
שאליהם היא אף פעם לא הגיעה, וזה בכלל טוב. לא שזה חשוב כל
כך... אבל בגללה כל מה שהיה ביניהם נשכח. הוא ניסה להתנהג
כאילו כלום לא היה ביניהם מעבר לידידות, אבל היא לא נתנה לו.
היא חשבה שאולי הוא תוכל לשנות את דעתו. אולי, אם הוא יראה
אותה, ירגיש אותה ויכיר אותה פנים מול פנים, הוא יחשוב אחרת,
שיכול לצאת מזה משהו. שזה לא סתם עוד מתכון לידידות. זה הפתיע
אותה, כי תמיד חשבה שהיא יוצאת טוב יותר באייסיקיו, כשאפשר
לדמיין אותה כמו שרוצים איך שרוצים. להכיר אותה, אבל לא לגמרי
באמת. אז זה הפתיע אותה.

היא חשבה, אולי זה הבטחון העצמי, שמתחיל להיבנות אצלה? יכול
להיות שזה סוף סוף קורה? היא האמינה שיהיה בסדר, היא יודעת
שהיא קשה, אבל... אבל הוא אמר שהוא אוהב אותה... והיא חשבה
שבפעם הראשונה בחיים שלה היא שומעת את זה ממישהו שמתכוון לזה
באמת, לא מאיזה שמוק שהיה אחת מהמפלות של החיים שלה. הוא אפילו
לא ידע איזה שינוי הוא הכניס בחיים שלה. עכשיו היא יודעת
שבשבילו היא הייתה רק סטוץ אייסיקיו. היא הייתה צריכה לדעת,
אבל היא לא ידעה. ואז כשסוף סוף נפגשו, היא הרגישה שהם תיקשרו
ברמה מיוחדת מאוד, ויכלו לדבר על דברים. ואותן המחוות הקטנות,
שכנראה שהוא מספק לכל הידידות שלו, נראו לה כמו משהו מיוחד-
מעין הבטחה סמויה לבאות. החזקת יד פה, חיבוק מתמשך שם...
תקראו לה רגשנית, אבל זה נחשב בעיניה למשהו. משהו עמוק, משהו
מיוחד, כנראה שבעיניו פחות. אבל איך יכלה לדעת? היא לא ידעה.
והיא חשבה שיכול לקרות משהו. אם רק ידעה, שהיא עתידה לחזור
הביתה מתוסבכת רגשית. איך שנאה את זה, את המצב המסובך הזה.
כשכלום לא ברור, אבל מה יכלה לעשות? היא לא ידעה. כבר לא יכלה
יותר.

בשביל לנשק אותו הייתה צריכה להחזיק את הראש שלו בצבת. היא
העלתה את זה. ושמעה את המשפט הכ"כ שנוא... "אני אוהב אותך, אבל
לא ככה".. והרגישה כמו גור כלבים קטן ואוהב, שבעליו בעטו לו
בפנים כשבא לחפש אהבה. התרחקה ממנו, השתדלה לעצור את הדמעות,
העלתה חיוך כאוב, ובעזרת כוח נפשי עצום שלא ידעה איך גייסה
המשיכה את השיחה כרגיל. הלב דימם מבפנים, אבל מה יכלה לעשות?
לבכות לידו לא יכלה. הוא רק היה מרחם עליה קצת יותר. ומה זה
היה עוזר? הרי אחרי זה לא היה שום סיכוי שהם יחזרו להיות
ידידים, אם הייתה בוכה. חברותיה צלצלו, בואי, חוזרים הביתה.
קמו, נפרדו התחבקו. היא נרתעה מעט, אבל הוא לא עזב. הם נפרדו
בלי לומר מילה ועכשיו היא עם כל המחשבות החיוביות האלה למה טוב
שכלום לא קרה. הוא גר רחוק. לא היה לה נוח, אם ככה הוא מתנהג
עם הידידות האחרות שלו. אבל כל זה נעלם ברגע שהיא מעלה את
דמותו בדימיונה והעצב מתחיל מחדש והדמעות שוטפות את הטענות
ההגיוניות ומעלימות אותן וכל זכר שלהן.
ומה היא יכלה לעשות? היא לא ידעה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לאנשים אובדנים
אין מסגרות.


קול מהעולם של
דמעה


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/9/04 9:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קאת'י פוקסוורת'

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה