"מיכל, בואי לסלון בבקשה", כך התחיל הסיוט הגדול בחיי.
"מיכל, הכירי את עידו, החבר החדש שלי." חייכתי אליו, לחצתי את
ידו וחזרתי אל חדרי.
עוד אחד, זה כבר הבחור השלישי שהיא מביאה הביתה החודש.
צליל דלת הכניסה הנסגרת. הוא הלך.
היא נעמדה בפתח חדרי.
"אפשר להיכנס?" היא שאלה, ובלי לחכות לתשובתי נכנסה והתיישבה
לידי על המיטה.
"אז, מה את אומרת עליו?"
מה כבר יכולתי לאמר לה?
"הוא נחמד, בסדר".
יופי, היא מרוצה, עכשיו שתצא לי כבר מהחדר ותיתן לי לשמוע
מוזיקה!
"הזמנתי אותו לארוחת ערב מחר, זה בסדר?"
מה היא רוצה ממני? היא כבר הזמינה אותו, אז מה הטעם לשאול
אותי?
"כן, אין בעיה."
היא מחייכת ויוצאת מהחדר, סוף סוף!
אני מפעילה את הרדיו, שומעת את מצעד מוזיקת המועדונים.
צלצול הטלפון, זה בוודאי הוא! מה אני אומר לו?! די, להירגע,
לנשום עמוק...
"הלו?" אני שומעת את קולו.
"היי, מה שלומך? כן, אני בסדר. אז... החלטת?"  
דממה...
למה הוא לא אומר לי כבר? כמה הוא יכול למתוח אותי?!
"ערן? אתה שם?"
"כן, החלטתי ו... אני מוכן שננסה."
צמרמורת חזקה עברה בי, הוא הסכים, הוא הסכים!
"מיכל?"
"כן?"
"אני אאסוף אותך מחר בשמונה מהבית, בסדר?"
אני לא מאמינה! הוא מזמין אותי לצאת!
"אין בעיה, נתראה." ניתקתי.

"מיכל? לאן את חושבת שאת הולכת?!"
שיט, ארוחת הערב! שכחתי לגמרי!
"הממ... קבעתי עם ידיד שלי, אמא, מצטערת. אני אחזור מוקדם, אל
תדאגי, ביי!"
"אבל... מיכל!"
סגרתי את הדלת וירדתי למטה מהר.

"מאוד נהניתי היום"
"גם אני, תודה על השרשרת, אהבתי אותה מאוד"
הוא נישק את שפתיי ברכות.
"ביי"
עליתי הביתה מהר, כולי נרגשת מהפגישה איתו. סובבתי את המנעול
בשקט, לא רציתי להעיר את אמא, סגרתי את הדלת לאט לאט והדלקתי
את האור בסלון.
הוא ישב על הספה, מה לעזאזל הוא עושה כאן?!
"איפה אמא?"
"היא לא הרגישה טוב, אז היא לקחה כדור והלכה לישון. הדאגת אותה
מאוד, איפה היית?"
"זה לא עניינך! עזוב אותי"
"ככה את מדברת לכל האורחים שלך?"
"תגיד, מה אתה רוצה ממני? אני בקושי מכירה אותך!"
"את בקושי מכירה אותי, הא? עכשיו תכירי אותי מצויין"
"מה?!"
הוא קם מהספה בעצבים וניגש אליי.
"מה אתה עושה?! תתרחק ממני!"
"תשתקי! אני אלמד אותך איך להתנהג אליי!"
"תתרחק! תלך ממני! אני אצעק!"
"תצעקי, תצעקי כמה שאת רוצה! אמא שלך לקחה כל כך הרבה כדורי
שינה ששום דבר לא יעיר אותה."
הוא אחז בכתפיי בכוח וגרר אותי אל הספה, בכיתי, ניסיתי להתנגד,
הרבצתי לו בכל הכוח!
"תרגעי! מכות לא יעזרו לך! את תראי מה זה להתחצף אליי, אני
אראה לך מה זה, אני אראה לך!"
הוא היכה בי חזק כל כך, יכולתי להרגיש את הכאב בוער בעצמותיי.
הוא קרע את הבגדים מעליי והמשיך לחבוט בי כמו שק איגרוף, הוא
הוציא אותו מהמכנסיים, גוש בשר גדול ומכוער.
אפלה.

"תתעוררי, תתעוררי כבר, יא זונה!"
"איי!"
"כואב לך, הא? אני מקווה שעכשיו למדת שאליי לא מתחצפים, אלי לא
מתנהגים ככה, הבנת אותי?"
לא יכולתי לדבר.
"יאללה, קחי את הבגדים שלך ועופי לחדר, ושלא תוציאי על זה
מילה, הבנת?"
הלכתי אל החדר בשקט, וחיכיתי עד ששמעתי את דלת הכניסה נסגרת.
לקחתי בגדים ונכנסתי למקלחת, פתחתי את המים ופשוט התחלתי
לבכות, ועם כל דמעה הרגשתי את הכאב, חד יותר, חזק יותר, רציתי
למות. הלכתי לחדר, ניסיתי להסתיר את החבלות עם המון איפור. אם
אמא תראה אותן, היא תחקור אותי. אסור שהיא תדע, אף אחד לא
יידע, לעולם!

לא ראיתי אותו מאז, אני חושבת שאמא כבר עזבה אותו, בטח מצאה לה
מישהו חדש.
היא נעמדה בפתח חדרי.
"מיכל, אני רוצה לספר לך משהו."
"מה?"
"את זוכרת את עידו, החבר שלי?"
הלב שלי פעם במהירות, הרגשתי גל חום עובר בי בעוצמה, מין פחד
משתק.
"מה איתו?", שאלתי בקול מהסס, מנסה להישמע כמה שיותר רגועה.
"הוא בכלא, כמה בנות הגישו נגדו תלונה על אונס."
שתקתי, הרגשתי איך הכל חוזר אליי בבת אחת. בכיתי, בלי שום
התרעה, בלי שום סימן, פשוט ישבתי שם ובכיתי.
"לא נורא, קטנה שלי, אני בטוחה שהן משקרות והוא יזוכה"
ואני רק ישבתי שם מבלי לענות לה, מחפשת נחמה בחיבוקה הקר של
האישה, שהביאה את הסיוט לחיי.