הגיע הרגע ומוני צלצל באינטרקום. ירדתי עם האופניים והתחלנו
לפדל לכיוון הדרייב אין. מיד אחרי הפניה לרח' השלום שמענו את
הוואו הזה של הסירנה והמגאפון שהכריז נוכחות: "BMX אדומה, עצור
בצד!". לשנינו היו אופני BMX אדומות, אז שנינו עצרנו כי חשבנו
שאנחנו נחמדים ועוצרים בשביל לחכות לחבר שלנו. בהתחלה חשבתי
שזיהיתי את הקול, אבל אמרתי לעצמי "לאאאא, זה לא יכול להיות".
כשהתקרבנו לא האמנו למה שראינו. עופר, המורה לספורט, לבוש
בבגדי שוטר על אופני הרים עם מגאפון ביד אחת עמד שם מולנו. לא
היה על פניו ולו סימן בודד למבוכה. כאילו שלא היה בכלל עופר
המורה לספורט, אלא האח התאום שלו.
"עופר?" שאלתי.
"לא... אתה... אתה מתבלבל עם אחי, עופר" הוא ענה. פתאום הוא
נהיה ממש אדום ונהיו לו עוויתות בצוואר.
"נו מה אתה משחק אותה? עופר, אנחנו יודעים שזה אתה... וזה" צחק
עליו מוני.
"אני לא יודע מה אתם רוצים, אני רב-שוטר שלום מישקי ואתם
עצורים על שוטטות."
"טוב, די כבר - ראינו את הצלקת שלך, צא מזה עופר, לא נספר לאף
אחד" אמרתי לו. חשדתי בו כשהזיז את הצוואר בצורה מוזרה. ידעתי
שזה הוא
"מה אתם עושים פה בשעה כזו עם האופניים?" שאל ברצינות, כמנסה
להסיט את נושא השיחה. הוא לא ויתר.
"אז אתה רוצה להגיד לי שעופר לקח את המדים שלך בפורים? הוא
התחפש אז לשוטר והיה מסודר וזה" שאל אותו בטמטום מוני.
"טוב, זה הסוף שלכם, תביא את הגלגל הקדמי שלך לכאן." עופר,
שעדיין לא הסכים להודות שהוא באמת עופר, הוציא מהתיק שלו ערכה
לסינדול אופניים והתחיל להרכיב אותה על האופניים של מוני.
"חכה, חכה... למה אתה כזה? סתם נסענו פה לתומנו" אמרתי לו בקול
מתבכיין של תלמיד שנתפס מעתיק.
"אז אולי תגידו לי, לרב שוטר שלום מישקי", אמר בהתרסה, " לאן
נסעתם בדיוק?"
"לדרייב אין! לצלם זוגות מזדיינים וזה" הדפוק הוסיף בהתלהבות
אופיינית לילדון שזה עתה סיים סבב שמות בינו לבין הטסטוסטרון.
מזל שלא נזל לו ריר.
"מזה?! אתם לא מתביישים?! איך..." עופר איים להתחיל בנאום
תוכחה חוצב להבות אך בדיוק עברו שם כמה ערסים גדולים כאלה -
בכיתה י"ב - והתחילו לרדת עליו. אמרו לו "עופר, עופר... מה
יהיה איתך? עדיין מתחפש לשוטר? לא נמאס לך כבר, יא פסיכופת?
חלאס, תראה איך אתה נראה. לא מתאים לך."
הערס השני אמר לו "יא בנזונה, לא נתת לי לשחק בנבחרת-כדורגל,
נכון? יא הומו. תראה איך אתה נראה. איך אתה לא מתבייש? מתחפש
לשוטר ומטריד ילדים קטנים, עוף מפה, יא קקה"
עופר שתק. כל הרוח המחנכת שהייתה בו כשהתחיל את הנאום שלא סיים
נעלמה ממנו בבת אחת וכל מה שנותר מהמורה הבנוי לתלפיות היה
דמות רזה שמשפילה את ראשה לאדמה ושותקת מפחד שתקבל מכות.
שלא תחשבו שאני אהבתי את המורה לספורט. דווקא די שנאתי אותו כי
תמיד הוא הכריח אותנו לרוץ 2000 מטר במקום לתת לנו כדור לשחק
איתו. הוא גם תמיד העליב את מוני כי הוא היה איטי ולא-אתלטי.
אבל לא יודע מה עבר בי באותו רגע. הבאתי לערס הראשון כאפה. לא
יודע למה. באמת שלא. אולי כי ככה השד אמר לי. מוני לא האמין
למה שראה והתחיל לצעוק "יאללה בוא נברח". אבל זה היה כבר
מאוחר. חטפתי מכות רצח.
הנה אני עכשיו - בבית החולים, אחרי שבעה תפרים בראש ויד שבורה.
היה ברור לי שזו תהיה התוצאה, אבל דבר אחד הוכחתי - אני אעשה
הכל כדי שאף אחד לא יצחק מאנשים יותר פאתטיים ממני!
