היה הייתה בשמת,
עוללה קטנה בעגלת,
שהקיאה תמיד את הדייסת
על החולצה של סבתא,

היא נולדה במלחמה, במקלט.

כשכל הילדות והילדים היו רצים בשבילים,
בשמת הייתה בועטת בחיתולים,
וכשהיה הזמן לישון
בשמת הייתה אוכלת המון.

היא אהבה את הנחליאלי.

בגיל שמונה, בכיתה השלישית
בשמת הייתה ילדה טיפולית.
כולם היו רצים אחרי הכדור
והיא הייתה רצה אחרי עצמה.

בשמת יש לך שם מוזר
הילדים היו אומרים.
שם של ילדה לא מפותחת
או של משהו שיוצא מהתחת.

היא אכלה לבד בהפסקה.

כשהגיעה לגיל שבו
הבנות מסתובבות עם בנים.
בשמת הייתה מפלצת גדולה
שמצאה נחמה בשומנים.

יום-יום הייתה חוזרת הביתה
מבית הספר התיכון
עוברת ליד המכולת
והמוכר היה מזמין אותה
לאכול את תכולת החנות.
גם האצבעות של האנשים
לא נעדרו והצביעו תמיד
על הלוויתן הגדול שעבר ברחוב.

יום בהיר אחד (עם ענן אחד שכיסה את השמש)
עברה עדת הילדים.
אצבעות הורמו, צחקוקים צוחקקו
ובשמת חרקה בזעם.

בשמת חטפה הילדים
חיש אל החורשה.
אספה בגדים ואריגים
עמם קשרה הזאטוטים אל גופה.

איה הזרדים לבערה? מלמלה בשמת.
אינם כי חורף עכשיו והעשבים זה מכבר נעלמו.

ברגע ההוא הבעירה את בגדיה

הלהבה הפכה ללהבות,
הלהבות לחכו את הבשר
והבשר התמוסס בשומן.
השומן היה לבעירה במשך שמונה שעות
וכילה את כולם.

כאשר הגיעו כוחות ההצלה
נשמע צחוק גדול ברחבי החורשה.

צוחק מי שצוחק אחרון.