עמית נשכב על הספה דמוית העור, שילב את ידיו על חזהו וסגר את
עיניו.
"מה שלומך, עמית?" שאל הדוקטור.
"דוקטור, אני לא יכול יותר!" עמית פקח את עיניו וצעק מתסכול.
"מה קרה, ספר לי", אמר הדוקטור בקול רגוע בעודו ממלא את הפנקס
שלו בהערות.
"אני שונא את החיים האלה, נמאס לי לחיות אותם. לא נותר לי מה
לעשות, אולי כדאי שאני אמות?"
"אין צורך להגיע למסקנות חפוזות. מה בדבר העבודה שלך, איך אתה
מסתדר איתה?"
"דוקטור, אני מובטל כבר שלושה חודשים". הדוקטור גירד את ראשו
במבוכה, חייך קלות ולגם מכוס המים, שהייתה על המעמד לצידו.
"מה בדבר תחביבים? האם יש לך משהו שאתה אוהב לעשות?"
עמית עצם את העיניים, "אני אוהב לחלום", ענה וחייך כמו ילד
קטן.
"אתה בן 28, אין לך עיסוקים כלשהם? אסיפת בולים, גולף וכו'?"
"לא", ענה עמית ברוגז.
"ובכן, אם כך..." הדוקטור גירד את ראשו שוב, "אני מציע לך לתת
יותר תשומת לב לתחביביך... לשינה".

עמית יצא מתוסכל מהמרפאה של ד"ר שפיגל, 'עוד 500 שקל מבוזבזים,
למה הלכתי אליו מלכתחילה?' חשב לעצמו. עצר בחנות ספרים פינתית
והחל לגשש בספרים, הוא מעולם לא אהב לקרוא ספרים, נהנה
מהסתכלות על הכריכה והתקציר מאחורה. עבר, נגע כמעט בכל ספר
שהיה בחנות עד שנעצר. "יוריקה!" - קרא בקול. "לשלוט בחלומות",
זה היה שם הספר. בעודו קורא את התקציר נזכר במילותיו של
הדוקטור, מיד הלך וקנה את הספר. חזר הביתה במהירות, לא הספיק
להוריד את בגדיו והתיישב לקרוא את הספר. לא קרא בכזו שקדנות
מאז כיתה ד', שבה אבא שלו הכריח אותו לשבת ולקרוא פרקים מהתנ"ך
כעונש על העצלנות שלו. הספר תיאר טכניקות משונות, "טקסים"
שצריך לקיים לפני כל פעם שהולכים לישון. נלהב מהרעיון, מיהר
עמית לצאת מבגדיו ונכנס אל המיטה, מוכן לחלום הראשון שישלוט
בו. הוא ביצע את הפעולות הכתובות בספר ונשכב על גבו. בפעם
הראשונה בחייו לקחו לו שעתיים שלמות של התהפכות מצד לצד, עד
שנרדם.

עמית קם בבוקר ופניו נפולות, גבו כאב מהשינה המעיקה, וחשוב
מכך, לא היו לו חלומות באותו הלילה! מלא בייאוש לקח את הספר
ומיהר לדפדף בו בעודו משפשף את עיניו.
"קושי בהירדמות ומחסור בחלומות בימים הראשונים הינו דבר טבעי.
עליך להירגע. השליטה לא תוכל להתהוות במקרה והנפש נתונה תחת
לחץ או ייאוש. יש לעשות זאת לילה אחר לילה, עם הזמן הנפש תקבל
את המצב הקיים עליה ותוכל לקחת חלק פעיל בחלומותיך."

המילים הללו הרגיעו את עמית, הלך שטף את עיניו והכין את עצמו
לשגרת היום - משחקי פלייסטיישן.
הלילות הבאים היו כגון הלילה הראשון, פרט לכאבים עמית לא חש
דבר. המורל שלו היה ירוד, אולם הוא ניסה להסתיר זאת, אף מעצמו.
החיים לא אהבו אותו והוא לא אהב אותם, הוא לא הרגיש צורך להלך
על האדמה הזאת, מכאן העובדה שהחלומות הם התחביב שלו לגיטימית
לגמרי.
בכל לילה ולילה לקח לעמית פחות זמן להירדם, עד שבלילה השביעי
נרדם לאחר כרבע שעה בלבד.

עמית קם מהמיטה, הרגיש את עצמו מרחף בחלל החדר. זאת הייתה
דירתו, אך היא הייתה מסודרת ונקייה. הבגדים היו מקופלים בארון,
המטבח היה נקי ומצוחצח, הקירות לבנים והסלון מאורגן כיאות. "לא
יכול להיות שזה לא חלום". התיישב על הספה בסלון, תחב את היד
לתחתוניו, הדליק טלוויזיה וחשב לעצמו - 'בא לי על הסרט פורנו'.
לאחר שניות ספורות הופיעה שורה בלבן על מסך שחור: "זהו סרט
פורנו". משועשע מעצמו, חייך וציפה להתחלת הסרט.

"מה? מי?" עמית קם מהמיטה, כולו מזיע כאילו הצליח לצאת בקושי
מסיוט אינסופי.
עברו כמה רגעים עד שהבין מה קרה, חיוך מאוזן לאוזן נהיה על
פניו. "הצלחתי!" צעק בקולי קולות באמצע הלילה, "הצלחתי!" המשיך
לצעוק וקיפץ בכל הבית. לאחר כמה דקות של קפיצות, וצעקות
מהשכנים מלמטה, חש עמית בעייפות וחזר לישון, מחייך.

עמית סיגל לעצמו יכולת שינה מוגברת, הגיע למצב שבו הוא ישן
שש-עשרה שעות ביממה, בעוד שבשמונה השעות הנותרות הוא מעסיק את
עצמו בצורה אינטנסיבית על מנת להתעייף. הלילות הבאים היו
מעניינים מבחינתו, פעם מצא את עצמו מטייל ברחבי העולם, פעם
במיטה עם מיטב נשות תבל, כרצונו הוא. עם הזמן יכולת ביצוע
הטכניקות של עמית הגיע לשלמות כמעט, הוא הספיק לקרוא את רוב
הספר וזנח את שאריתו, לאחר שחש שאין הוא יכול להוסיף לו עוד.
אך עדיין, כל אלה היו חלומות, חייו לא האירו לו פנים והוא מאס
בהם. עמית הגיע לידי החלטה, חלומותיו הם מה שהוא רוצה, חייו
אינם שווים את שמונה השעות שבהן הוא ער בכל יממה. עשה דרכו אל
הדוקטור תוך תהייה אם מה שהוא הולך לבקש הגיוני.

"עמית, מה שלומך היום?" שאל הדוקטור בחיוך.
"מעולה... ונורא ואיום", ענה עמית בפנים נפולות.
"ספר לי מה הבעיה."
"דוקטור, החיים שלי אינם שווים את החמצן שאני נושם, אני רוצה
למות", כמנהג הדוקטור גרד את ראשו והוסיף לרשום בפנקסו.
"דוקטור", עמית השתהה, נראה כי הוא בורר את מילותיו, "אני
רוצה... אני רוצה שתכניס אותי לתרדמת".
"זה מגוחך! זה אבסורדי! זה לא אתי! אני לא יכול לעשות, זה גובל
בהריגה", החל הדוקטור למלמל תוך כדי כעס.
"אבל זה מה שאני רוצה. אם אתה לא מוכן, אני אלך לרופא אחר."
"הדבר נוגד את חוקי הרפואה שעליהם אני מסתמך, אני לא מוכן
לעשות זאת..." פניו של עמית נפלו שוב, זאת לא התשובה שהוא ציפה
לה.
"אבל!.." פניו של עמית קיבלו חזרה את צבעם למשמע מילותיו של
הדוקטור.
"אני אפנה אותך לדוקטור גולדפיש, אולי הוא יהיה מוכן לשקול את
הדבר".

עמית הודה לדוקטור, ברך אותו בברכת חיים מאושרים ומיהר אל בית
החולים. דר' גולדפיש נראה אדם הגיוני, מתון מעט, אחד שמוכן
לעשות הכל, אם הכיס שלו יתמלא במטבעות זהב בהתאם.
"אתה תשתה את הקוקטייל זה, לאחר כמה דקות אתה תרגיש חולשה
ועינייך יעצמו. משם אתה בכוחות עצמך. הסיכויים שלך להתעורר הם
כמעט אפסיים, אתה מוכן לקבל את התנאים?" אמר הדוקטור בעצבנות.
"כן, דוקטור, תודה".
"אתה הבנאדם הראשון שמגיע אלי עם בעיה כזאת, חבל לי עליך. יש
לי בת בדיוק בגיל שלך, אתה נראה טוב, הייתם יכולים להכיר",
הדוקטור עזב את החדר במחשבה חצויה, לפני כעשר דקות תחב לכיסו
צ'ק על סך 15,000 שקל, כל החסכונות של עמית - מה שנשאר מהם.
עמית הסתכל על הקוקטייל הירקרק והתמלא ברגשות חרטה. 'שווה
באמת... למות? תרדמת זה סוג של מוות, הרופא אמר שיש סיכוי
שאולי אף פעם אני לא אתעורר, והקוקטייל הזה ניסיוני, השד יודע
מה יש בתוכו. אף אדם בעולם לא ניסה להכניס את עצמו לתרדמת
בכוונה'. עמית עמד איתן מאחורי החלטתו, הוא הולך אחרי החלום
שלו, אל תוך החלום שלו. הוא ביצע את כל הפעולות אשר היו רשומות
בספר, אותן זכר בעל-פה, שתה את הקוקטייל ונשכב על המיטה שהוצעה
לו. התחושה הייתה נוראה, הגוף צרב, עמית התפתל מכאבים, לא יכל
לסגור את עיניו, השחור הכאיב לו. ההרגשה דעכה עד שנרגע, עיניו
נעצמו והשחור השתלט.

עמית קם מהמיטה, שפשף את עיניו והחל מסתכל סביב. "זה אותו
החדר, אותו בית החולים", מלמל מרוב תסכול, 'שום דבר לא קרה',
חשב לעצמו. החליט לנסות את הדרך המקובלת, צבט את עצמו - אין
הרגשה. "יש! הצלחתי!" מיד החל משחזר את המילים של הספר. "אני
רוצה חיים מושלמים, את מה שאף פעם לא היה לי."

"אריקה, אני בבית", קרא בעודו נכנס דרך דלת ביתו, לאחר שהמונית
הביאה אותו מבית החולים לביתו.
אישה כבת שלושים, לבושה בשמלה פרחונית שמבליטה את חזה המושלם,
שמציץ מתוך החזייה השחורה שהיא לבשה. "מותק, אתה בבית!" אריקה
צהלה משמחה כמו ילדה קטנה שהרגע קיבלה סוכרייה, החלה מחבקת
ומנשקת את בעלה. "בוא, הכנתי ארוחת צהריים בדיוק כמו שאתה
אוהב". עמית אכל לשובע כמו שלא אכל מימיו. התעייף מהאכילה,
הודה לאשתו והחליט לעלות למעלה. "אל תתעייף יותר מדי, בא לי על
סקס אחר-כך", אריקה קרצה וחייכה אליו. 'אחח, האישה המושלמת',
חשב לעצמו ועלה מסופק אל חדר העבודה שלו. בתוך אותו חדר עבודה
ראה את התארים ותארי הכבוד שלו תלויים על הקיר, יחד עם תמונות
ממוסגרות עם הנשיא, ואינספור סלבריטאים. התיישב על הכורסא
הנוחה, והחל מדבר עם עצמו: "אתה יודע מה חסר פה, עמית? כלום.
פשוט כלום, לא יכולת לחשוב על משהו יותר מושלם..." פתיחת דלת
הכניסה הפסיקה את מילותיו. ירד במדרגות ופנה לכיוון הסלון, אל
כיוונו רצו שני ילדים בני עשר, בן ובת. "אבא, הגעת הביתה!"
שניהם צעקו בשמחה ומיהרו לחבק את אבא. "מאיה, חן, הגעתם הביתה.
תספרו, איך היה בבית הספר היום?"

הם התיישבו כולם על הספה בסלון וכל אחד החל מספר בתורו.
"אבא, אני הילד הראשון בבית הספר שהוא תעודה מושלמת, תראה", חן
הושיט לעמית את התעודה, כולה הייתה מצוידת במאיות.
"כל הכבוד, בן, אני אצטרך להוסיף לך הרבה כסף לדמי הכיס,
כנראה."
חן חייך אל אבא שלו, "תודה אבא, אני אוהב אותך".
"ומה איתך, מאיה?" הילדה הסמיקה, "היום הייתה תחרות ואני זכיתי
בתואר 'הילדה הכי יפה בבית הספר', וגם... וגם... אני הולכת
לשיר מחר באירוע התרמה גדול שבית הספר מארגן".
"אני גאה בך", עמית נשק לה על המצח ושלח את שניהם למעלה
להתקלח. 'אילו ילדים מושלמים', חשב לעצמו.

עמית היה חופשי לעשות מה שבראשו, העובדה שהרגשות שלו שקריים
ואין הוא מרגיש דבר פיזי לא הפריעה לו עתה, אלה הם החיים שהוא
רצה. חיים אשר אף אחד לא יכול להגיע אליהם, הוא נהנה מהרגע.
עשה את כל הדברים שלא היו ביכולתו, ראה עולם - עולם שהוא יצר
כרצונו, אף קיפץ בזמן. הוא היה צעיר, הוא היה זקן, הוא מת, הוא
נולד, הוא עשה כרצונו. עם הזמן רגשותיו התחלפו, המגע הכי בסיסי
נראה לו כמזויף - ואכן היה מזויף, כל מה שהגיע אליו הוא
אילוזיה, היה כמיהה למגע אנושי, לרגשות אנושיים. החלום היה
מושלם, אך לא היה אמיתי.

עם הזמן החל עמית לשלוט פחות ופחות בחלומות שלו, לפעמים זנח את
המכחול והשאיר חלקים לא מצוירים כיאות. מאז בכל משחקי המוחות
הללו, אמר נואש - אפילו בעולם המושלם שלו. עמית ניסה להרוג את
עצמו בחלומו שלו, אך גם בכך הוא כשל. ברגע מסוים עמית פשוט
הפסיק, דלדל את מחשבותיו עד שהכל נעלם, וחזר לראות רק את השחור
שבהתחלה.