לשכת גיוס תל השומר. בוקר.
"אז זהו?"
"כן."
"חיבוק ולהתראות?"
"בדיוק."
"למה אתה כל-כך קר? פעם אמרת שאתה אוהב אותי."
"ואת התעלמת ממני."
"אבל אני חשבתי שזה היה סתם..."
"את התעלמת ממני."
"בטח נשאר בך עוד משהו כלפי."
"כלום."
"מה כתבת פעם באחד השירים שלך? שהראת רק לי? חמישים דרכים לדעת
שאתה מאוהב..."
"אני אומר לך, זה היה, וזה נגמר. די. ובכלל לא כתבתי את זה
עליך."
"אני לא 'מעלה לך את לחץ הדם לארבע ספרות'?"
"אמרתי לך שלא."
"אתה לא 'מבין סוף סוף את כל השירים, הסיפורים, החלומות'
בגללי?"
"לא, אמרתי לך שזה היה, ונגמר."
"אתה כתבת את זה, לא אני. ומה, אני לא 'משתקת אותך בנגיעה'?"
"די, אמרתי לך שלא. פגענו מספיק אחד בשני."
"ירון, תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאתה לא..."
"תסתכלי לי את בעיניים ותביני, זה לא לגביך, אמרתי מה שאמרתי,
וזהו. די. אני לא אוהב אותך. כל הדברים האלה זה סתם. אולי זה
הכל היה סתם."
שתיקה.
שתיקה.
"אז זהו."
"כן, שיהיה לך גיוס קל כמה שרק אפשר."
"ירון, אבל..."
"אני לא ודי"
הולכת, ממלמלת בקול רם, שאשמע. "למה בכלל חשבת שהיית מאוהב
בי?"
ואני ממלמל לעצמי, בשקט בשקט. "כי רק בשבילך אני יכול לשקר
ככה."

הולך.
שער לשכת גיוס תל השומר. בוקר, אבל מעונן.