"...רעש העיפרון על הנייר גורם לי לחשוב שוב, שלא הייתי צריכה
לכתוב את אותן המילים שכתבתי לך לפני כמה שורות.
אבל הייתי חייבת, תבין.
אני יודעת שזה לא צודק לבקש הבנה אחרי כל מה שעברנו יחד.
הסבל שלך שמתעורר עכשיו, והסבל שלי שנדם לפני כמה רגעים גרמו
לי לחשוב כמה וכמה פעמים על מה שעשינו אחד לשני.
או יותר נכון, על מה שעשיתי אני לך, ועל כך ששמעת אותי וספגת
את מילותיי הקשות אחת אחרי השנייה.
לא רציתי לגרור אותך איתי - אל התהום העמוקה.
ואולי זה היית אתה שסחפת אותי איתך.
הדם והכאב שמסביבי לא נתנו לי סיבה להישאר בחיים, ואילו אתה
כן.
אהבת אותי, ואילו אני - הייתי זקוקה למעקה להישען אליו. לא היו
לי חברים, משפחה, רק אתה.
ניצלתי אותך.
הייתי חלשה מדי מכדי להבין שאז לא אהבתי אותך. הייתי צריכה
מישהו שיעזור לי לחיות, זה הכול.
ניצלתי, והמטרה הייתה - לשוב ולקום על רגליי.
ואולי בכל זאת זה היה ההפך. אולי בכל זאת זה היית אתה.
הרי אתה זה שאמרת לי ללכת אחריך!
והאמנתי לך, תמימה שכמוני, לא הייתי צריכה.
הלכתי אחריך לכל מקום, מתוך ייאוש.
אמרת לי שיהיה בסדר, שהכול יסתדר, והכול היה טוב מתמיד, באותו
רגע.
נתת לי דברים, שנתנו לי את הכוח להישאר בחיים, אך רק לכמה דקות
בודדות.
מגע שפתיי, ידיי הרוטטות וחום גופי שעלה תוך כדי, ריגשו אותך
בנוסף לכימיה שהכנסת לתוכך, ולתוכי.
המשכת. אבל לא רחוק.
לא היה לאן להמשיך משם.
באותו רגע, אתה היית החלש מבינינו.
ואני הייתי זאת, שכתבה את המילים 'אני אוהבת אותך' לפני כמה
דקות, ואתה יודע ששום שריון לא יגן עליך מפני המילים האלו." |