גן השעשועים בקצה רחוב כבר אינו מהנה כשהיה, וזאת לא משום
שאיני אוהב להתנדנד! לא ולא!
אלא משום שאין בי את החשק שהיה בי פעם.
אני נתפס לרגעים שבהם הנדנדה אינה נראת לי כהזדמנות טובה
להשתעשע והמגלשה נראת רק ככמה שניות של ירידה בסיבובים, ואיני
נהנה מכך יותר.
החול שמפוזר ברחבי הגן נכנס לנעליי, ודבר זה רק גורם לאי
נעימות, וסבלנותי פוקעת.
אני מעדיף לשבת, לשבת ולהסתכל על הילדים האחרים שנהנים רק
מהרעיון של ללכת לגן השעשועים השכונתי.
אני חושב שפעם זה היה אחרת.
פעם הייתה בי ההתלהבות והרצון להתנדנד, והייתי גאה בעצמי
כשהייתי מספיק לעלות על כל המתקנים.
הייתי מאושר עד כלות נשמתי כשהיו קונים לי סוכריה, או ממתק
כלשהו בלי כל סיבה.
אני זוכר פעם אחת בחורף, לקחו אותי חזרה הביתה, הדרך הייתה
מלאת שלוליות, והייתי שמח על שהרשו לי לקפוץ בכל השלוליות,
הייתי רטוב עד לשד עצמותיי, אבל לא היה אכפת לי. הייתי שמח רק
מעצם הרעיון!
היום זה אחרת.
היום סוכרייה על מקל אינה נראת לי כבר כמתנה הולמת, והשלוליות
נראות לי כמכשול בדרך הביתה.
אני כבר איני כמו שהייתי פעם.
שמחת החיים שהייתה בי כשהייתי צעיר יותר נעלמה כלא הייתה,
והרצון להיות כמו פעם כאילו לא היה מעולם.
אני רוצה לחזור לאותה תקופה, שבה הכול היה שונה.
או יותר נכון- תקופה שבה אני הייתי שונה.
המחשבות הקטנות שלי בעודי בונה ארמון חול התפתחו ונהיו למחשבות
של מנהל עסקים נודע.
אבל דווקא עכשיו, אני רוצה להיות עוד פעם ילד קטן.
לחזור להיות אותו ילד עם תלתלים חומים, שהיה הולך מדי יום לגן
השעשועים.
(נכתב בהשארת הציטוט: "אתה יודע שהילדות שלך נגמרה כאשר שלולית
נראית פתאום כמכשול ולא כהזדמנות") |