לא היה לי זמן לחשוב, לקחתי את התיק שלי וברחתי.
אני זוכרת איך בדרך הביתה עוד הרגשתי את הידיים שלו מסביבי, את
הפה המסריח שלו מתקופף לעברי, את המילים, המילים שהוא אמר לי
כשבכיתי.
הגעתי הבייתה ונכנסתי למקלחת לפני ,שאמא שלי יכלה לראות שבכלל
חזרתי. אחרי המקלחת הרמתי את הטלפון והתקשרתי אליו, רק כדי
לבדוק שאת מה שניסיתי לעשות, עשיתי...
עברו לפחות חמישה ימים עד שהמשטרה התקשרה אליי, אמרו לי ששכנים
שלו ראו אותי באה אליו באותו יום, אני זוכרת שבאותו רגע חשבתי
לעצמי כמה שהשכנים האלה חכמים,כן,בטח. הם ידעו מיהו ומה הוא
עומד לעשות, הרי אני לא הראשונה, הם עזרו לו החארות האלה.

עשיתי כמה שיכלתי כדי שההורים שלי לא יגלו והצלחתי. הגעתי לבד
לתחנת המשטרה ואז הם התקשרו להורים שלי וספרו להם הכל, הם
הוסיפו שהם לא יכולים לחקור אותי אם הם לא נוכחים, כי אין עורך
דין. אני לא בכיתי פעם אחת בחקירה, לא הייתה לי סיבה, הגיע לו
מה שהגיעו לו ואת זה גם אמרתי להם.

עכשיו אחרי המשפט והעניינים, אני יושבת פה איתך ואתה מסתכל
עליי כאילו כל המכתבים ששלחתי לך לא סיפרו לך כבר מזמן את הכל.
נשמע אחרת כשאני מספרת את זה בעל פה אה? כן, זה באמת תמיד ככה,
אל תדאג שילמתי מחיר קטן בשביל קצת צדק. אל תדאג צדק זה דבר
שרק מנצנץ בעיניים של אלה ששילמו בעבורו, אני מבטיחה לך שהעורך
דין שדפק אותי, לא מחייך כמו שאני מחייכת עכשיו.