החיים שלי לא היו קלים אבל גם אף פעם לא ממש קשים. פשוט האופי
שלי גורם לי להסתכל על הדברים בצורה קצת אחרת. אני רגישה מדי.
או לפחות ככה הייתי עד לפני שנה. כל דבר היה פוגע בי, הייתי
לוקחת הכל ללב, בוכה מכל שטות... פשוט הייתי כל כך חלשה מבחינה
נפשית. נוסיף לזה את העובדה שהייתי הבן אדם הכי לחוץ שקיים
בעולם, גם פחדתי מכל דבר - כלבים, חשמל, להשתגע, למות...
מבחינה חברתית - אחרי היסוד היה לי מאוד קשה להשתלב בחטיבה.
שלוש שנים של סבל עברתי כשאני משובצת בכיתה של ביצ'יות,
שהתייחסו אליי כמו לזבל רק בגלל שסירבתי להיות ביצ'ית גם.
בכיתה י"א, פתאום הכל הסתדר. רכשתי המון חברים, וכמה חברות
טובות מאוד, כולל אחת שהיא חברת נפש שלי. הציונים שלי היו
מעולים. אבל הכל היה רק מבחינה חיצונית. בפנים, עדיין הייתי
הבחורה הפחדנית והלחוצה שטורחת לקחת את כל העולם ללב.
ואז, זה הגיע. בחופש הגדול שבין י"א ל-י"ב, נחת עליי דיכאון
שלא מהעולם הזה. דיכאון שעד היום אני לא ממש מצליחה להבין
מאיפה הוא הגיע בדיוק. היו כל כך הרבה גורמים שהשפיעו, ביניהם
גם הפחד שלי מלהתגייס, הרי אני כל כך ביתית וכל כך שונאת
שינויים. והדיכאון הוליד את המפלצת. המפלצת החצופה הזאת שהעזה
להשתלט עליי ולשבש את כל החיים שלי! מי היא חושבת שהיא? ככה
לשבת על העורק הראשי שלי ולא להרפות? לגרום לעצמי לאבד כל
מחשבה טובה וכל שמץ אופטימיות? לאבד כל יכולת לחיות כמו בן אדם
נורמלי? חוצפנית! יש לה גם שם ליצורה הזאת: panic disorder, או
בעברית: הפרעות פאניקה. אני עוד אפרסם על המפלצת קטע....
אז בשנה האחרונה, הייתי עסוקה בלהילחם במפלצת הזאת. להילחם עד
שאני אנצח. ותנחשו מה - ניצחתי! החזרתי לעצמי את המחשבות,
החלומות, השאיפות, החיוך... הרצון לחיות.... נבראתי מחדש.
ועכשיו, אחרי שאני כל כך חזקה, כל מה שאני רוצה לעשות זה לעזור
לאחרים שמתמודדים עם מפלצות. בתקווה שמה שאני אכתוב בהמשך יוכל
לעזור... גם אם זה אומר רק להעלות חיוך על פניו של מישהו, שזה
דבר שהמלצת לא אוהבת.
אז הקטעים שתקראו, הם קטעים בסדר אקראי לגמרי, אין להם חשיבות
בזמן. הם פשוט מספרים על דברים שעברתי השנה.
אני מקווה שתתעניינו!