כמה דקות לפני שתעזבי.

התיקים מלאים בבגדים, החדר כבר ריק מרהיטים, ואת סוגרת עוד
רוכסן במזוודה הגדולה שלך. את מורידה עוד ציור שלך מהקיר. בוהה
בחלל שהשאיר הארון שכבר מזמן אינו שם, מופתעת לראות את כמות
האבק שהצטברה.
עכשיו את מתפנה לסידורים אחרונים, מגלגלת את השטיח הקטן שלך,
אותו את תשמרי.
רק בשביל לשמר, לעוד שנה, את ריח האבק של החדר שלך, של המקום
שלך. בשביל הזכרונות שלא ילכו לאיבוד.
את התמונות זרקת, את לא צריכה אותם. את לא צריכה להזכיר לעצמך
אנשים.
את מפחדת להרגיש, מפחדת להתגעגע, מפחדת שאין לך למי.
תמיד חושבת, חושדת, תמיד רואה שחור.
אז רגע לפני שאת עוזבת, רגע לפני שתסגרי את המזוודה האחרונה.
רגע לפני שתכבי את האורות ותגידי שלום, תנשמי. תנשמי נשימה
עמוקה כמו שמעולם לא נתת לעצמך לנשום, כשחנקת את עצמך בתוכך.
תנשמי נשימה שתכיל את כל הכאב, את כל הבכי, ואת כל הדמעות שעוד
לא יצאו.
ואז תנשפי, ותשחררי.
תני לכאב לצאת כי הוא לא מגיע לך.
ואז, אם תישאר לך שניה, תחשבי עליי, ותקראי את המילים האלה שהן
רק בשבילך, ותביני רק עד כמה את חשובה.
שתוכלי לדעת רק כמה העולם יהיה ריק יותר בלעדיך. עד כמה שום
דבר לא יהיה אותו דבר בלי הצחוק שלך, בלי החיוך שלך שנוטה קצת
לצד. בלי הידע שלך על כל דבר שבעולם.
שפעם אחת תוכלי ללמוד את ההבדל בין סתם מילים למילים אמיתיות,
עם חשיבות שמעולם לא ידעת להבין.
שתביני שלא כולם משקרים, ואולי אפילו תתני למשבר להיגמר.
שתוכלי לתת לו לחלוף על פניך כזכרון ישן, ותוכלי לצמוח ממנו
ולגדול סוף סוף מחוץ למסגרת שגרמה לך רק כאב.

ואולי אז, רק אז, לא תגידי שלום.