אתם מכירים את התחושה הזאת, שמשהו לא בסדר בפנים? קרה לכם פעם?
מנסים מנסים, אבל תמיד, תמיד חסר...
אני לא יודע מה קרה שהכל השתבש איזה לבנה חסרה בתחתית הבניין.
מה שבטוח זה שיש שם סדק, פתח, חור. עם הזמן הוא גדל. הלבנים
מסביב מתחילות להתרופף, להשתחרר. יש רק בעייה אחת - אם הלבנה
החסרה תגרום לשכנותיה ליפול יקרוס כל המגדל אחריהן, ואחרי
קריסה כזאת כל שנותר לעשות הוא להתחיל מבראשית. ולקוות שהפעם
כל לבנה תונח במקומה.
חברה שלי עזבה אותי. בדיוק אתמול בשעה הזאת ישבנו ודיברנו על
העתיד שלנו. אנחנו כבר שנה ושמונה חודשים ביחד, מצטער היינו
ביחד. אני עדיין לא מעכל את זה. אני זוכר בדיוק מתי נפגשנו
ואיך. זה היה לפני שנה, שמונה חודשים ושבוע. אני זוכר הכל
במדויק. איך אני יכול שלא? אהבתי אותה. בקשר למה שהיא חשה
כלפיי אני כבר לא בטוח. עד עכשיו אפילו לא שמתי לב לזה אבל
במבט לאחור היו סימנים לאורך כל הדרך. שנינו אבדנו בים רגשות
לא ברורים. זיכרונות מהעבר רודפים אותנו.
בכל אופן, נפגשנו במקרה. סטירה מיד הגורל. אני, כהרגלי, הלכתי
חזרה הביתה אחרי טיול לים. אני אוהב את הים, השקיעה. תמיד יפה,
תמיד מרגש. בדרך חזרה אולי קצת ריחפתי. חשבתי על השקיעה, על
ציפורים עפות. חשבתי כמה יכל להיות טוב אם הייתי בא לשם עם
מישהי. לפחות פעם אחת לראות את היופי הזה עם מישהו, לחלוק קצת
מהרגש. היא גם כן הייתה בדרכה חזרה הביתה. היא נהגה באוטו
שנכנס בי. מתוך הירהורי השקיעה העירה אותי פגיעת המכונית.
נזרקתי מהחוף לתוך האוויר לכמה מאיות שנייה לפני שנחתתי על
הרצפה. התעלפתי. את מה שקרה הלאה היא השלימה בשבילי.
דבורה הייתה בדיוק בדרך חזרה מחברה שלה. הן "התכוננו" לבחינה
בספרות -  הקורס אותו היא בחרה. שכחתי לציין, דבורה גם היא
סטודנטית, כלומר, אני סטודנט גם כן. בכל אופן היא לא בדיוק
למדה עם חברה שלה. הן שתו, מוזיקה התנגנה ברעש מחריש אוזניים
ברקע. היא הייתה בטוחה בהצלחתה, עם אילו עובדות היה לה
להתווכח? אווירת ה"למידה" עוד לא התנדפה ממנה והיא נסעה חזרה
לביתה מעט שיכורה ומאוד צוהלת. היא לא שמה לב שחציתי את הכביש,
היא לא ראתה אותי. למזלי, מהירותה לא הייתה גדול מדיי, שכן מי
יודע איפה הייתי עכשיו. האמנתי האלוהים מאותו הרגע. מיד עם
ההתנגשות היא נבהלה. דרכה בכוח על דוושת המעצור ושלחה את
המכונית לחריקה אימתנית. היא יצאה בריצה מהמכונית. נסערת,
מבולבלת, שיכורה מעט. היא לא ידעה לאן היא לוקחת אותי, אבל היא
לקחה.
לדבריה היא נסעה ונסעה, בלי לדעת לאן עד שלבסוף, אולי שהתנדף
ממנה האלכוהול נסעה חזרה למסלול אותה הייתה צריכה לקחת -
הביתה, ואני איתה באוטו, "יושב" בכיסא שלידה.
כשהגענו לביתה היא חנתה בחופזה, השאירה אותי היכן שהייתי ורצה
לביתה. היא סיפרה לי שוב ושוב על מה חשבה ברגעים אלה.
"מה אני אעשה? הוא חי או מת? הרגתי אותו, הרגתי אדם! מה אני
אעשה... מה..."
מחשבות אלה הידהדו בראשה עד שהפכו לצעקה, צעקה שגוועה רק
כשנירדמה דבורה, כשעה אחרי שרצה תוך דירתה ומספר שעות לאחר
אותה תאונה גורלית.
היא לא ישנה טוב. סיוטים רדפו אחריה. בחלומה, היא סיפרה לי,
היא נוהגת באוטובוס המסיע ילדים לבית הספר. נוסעת לאיטה, אותו
מסלול קבוע ומאחוריה שואגים הילדים. לפתע קופץ חתול שחור על
הכביש ובוהה עם עיניו הריקות הישר לתוך עיניה לתוך נשמתה. ברגע
זה, לדבריה הרגישה את עצמה כנקרעת מבפנים. מתערבלת, מעורבלת,
נמחקת, הוויתה שלה. ואז הכל משתנה. אין היא יותר נהגת היא השמש
בשמיים, מאירה ממעל. העולם פורח לפקודתה. פתאום, שוב מגיח
החתול, הולך כלא מודע לכוחו. באיטיות ראשו נסב לעברה, עיניו
השחורות בולעות את כולה הזוהרת. שוב אותה תחושה של ריקנות, של
אובדן.
היא קמה מכוסה זיעה קרה. תוהה היכן היא? מה קרה? עד שידה פגעה
במנורת הקריאה ואור חלש הכה בחדר, מותיר זיכרון עמום של חשכה.
היא נזכרה היכן היא, אך לקח מעט זמן עד שזכרה מה קרה בדרכה
לכאן. היא רצה החוצה בחלוק ובנעלי בית. חזרה אלי, אל המכונית,
שם ישנתי "שנת ישרים". היא ישבה לידי כ 20 דקות. בוהה בי, באדם
שלפתע נכנס  לחייה, וכך נרדמה. חזרה שוב אל חלומה רק שהפעם
לחתול היה גם פרצוף...
התעוררתי במכונית כאשר הזיכרון האחרון שעלה לי לראש הוא
השקיעה. לא הבנתי איך הגעתי למכונית הזו ועוד עם אישה זרה, "מה
מעשיי כאן?" יצאתי מה המכונית ורצתי. רצתי בלי לחשוב עד שפגשתי
במונית במונית שלקחה אותי לביתי שם ישבתי. ישבתי ובהיתי, מנסה
לעשות סדר במראות שהתרוצצו בראשי. השקיעה חזרה  אלי בחלומי.
השמש ירדה אט אט, ואני טבעתי בים כשמאחורי צבעי השקיעה צובעים
את השמיים ביופי מדהים.
היא התעוררה מעט אחרי. זיכרון הלילה הקודם היה צלול במוחה,
וכמו כן היה גם זיכרון החלום.