פעם בדקתי, וגיליתי שאני יכול לנחש שיחה שלנו מהתחלה ועד הסוף,
בלי לטעות אפילו פעם אחת. רוקדים ביחד את אותו ריקוד בפעם המי
יודע כמה, נופלים באותם צעדים מביכים, פוסחים בחינניות על
הנקודות הרגישות במסכת ידועה מראש של התחמקויות ותרגילים. ואלס
איטי לצלילי מוזיקה שרק אנחנו יכולים לשמוע.
לעזאזל עם הכל, נמאס לי מהטקס המזדיין הזה.
אבל מתחת לאדישות החיצונית, אני מרגיש איך נוצרת בתוכי דמעה,
הרחק מעין המצלמות. לאט לאט, היא נוצרת מאלפי רסיסי זכוכית
שמנצנצים כמו שקיעה מעל אגם ענקי, חסר גבולות. אני עדיין לא
יודע איך רסיסי זכוכית יכולם להקוות לדמעה. כנראה כשמטאפורה
עובדת, היא באמת עובדת.
שוב אני מדבר במשפטים מפוצצים, חסרי כל תוכן. אבל בגלל זה את
אוהבת אותי, לא? בגלל זה כולם אוהבים אותי. בגלל הסופים
הנפלאים, המילים הגדולות, והמשפטים שאני אומר בדיוק בשניה
הנכונה, בכשרון שתורגל לאומנות.
כמובן שהריקוד נפתח בהזמנה. מרחוק אני רואה אותך מגיעה - החיוך
החצי נבוך שאת יודעת שאני כל-כך אוהב, נמהל בדייקנות מגוכחת
כמעט בהתלהבות הילדותית המחמיאה שלי. ומעל הכל מרחף בצל החיבוק
הרשמי, ואם חשבנו אי פעם לחרוג מהטקסט הקבוע, הנה הוא בא וסוגר
קצוות בנוקשות אופיינית שאי אפשר להתחמק ממנה. ואז, זה מתחיל.
באתי, חיבקתי, הלכתי. כמה נכון. כמה נוראי. כמה הכרחי.
מאות תנועות קטנות, עדינות, משתלבות זו בזו למעין שלמות
מחליאה, מגונה. ושנינו כבר רוקדים בעיניים עצומות, לא מפני
שאנחנו מכירים את הצעדים, אלא יותר בגלל הכאב שזועק מעיננו,
האטימות שניבטת מפינו הקפוץ במאמץ שלא לדבר, והידים הנשלחות
מליבנו, ידים שנתקלות בקיר שקוף, שלמעשה, בכלל לא נמצא שם.
אולי אני לא יכול לדבר, אבל זה לא הופך את העובדה שאת לא רוצה
להקשיב לפחות פוגעת.
ואז, הפרידה. באמצע סיבוב מסחרר אני עוזב את ידך בתזמון מתואם,
נותן לך להסתחרר הרחק ממני, בחזרה אל העולם שהחבאת ממני בתיק
הצד שאת תמיד סוחבת איתך לכל מקום. העולם שהחבאת למעשה מכולם.
ומרחוק, את זורקת אלי שקר כואב אחרון. שקר שכדי לתפוס אותו אני
צריך לזרוק את כל אותן אמיתות קטנות שהצלחתי ללקט : שבריר מצעד
לא נכון במשפט התשיעי, עוד אחד מגימור עלוב בדיאלוג על הבית,
קצת מפה, קצת משם, וככל אחד יקר לי מחיי שלי. ובמחיר האבדה, מה
הצלחתי לקנות? לחישה אומללה, "להתראות". ואז, בדעיכה יוקדת
בחולשתה, זה נגמר.
זה נגמר
כולם חושבים שאני לא רוקד כי אני לא יודע לרקוד. על טעויות
אני לא חוזר פעמיים. |