ושוב הוא תוקף בידיוק כשיוצאת
השקט מחלחל  ואחר כך בועט.
בועט את הכאב החוצה
בלי שום משא ומתן
מודיע נחוש: תתמודדי אני כאן!

מתמודדת עם רעלת חסכים.
כששרי ההיגיון עלי שוב נובחים:
למה לבכות על מה שאין?
למה לחלום על מה שלא יתכן?
למה לא להתרפק על ה- יש?
האם שוב בדרך התבונה
משהו  השתבש?

אז אני אומרת שאולי
להתחיל לוותר כבר ממזמן
על משהו שלא יהיה שם לעולם
ולאמץ בכוח לליבי
את מה שכן תמיד איתי
לפני שמרוב כאב על מה שלא קיים
גם מה שיש יתמוסס לי מהעולם.