היא נשאה ברחמה מפלצת. לא סתם מפלצת, אלא יצור מעוות לגמרי,
כזה שבקושי נדחק לקטגוריה של בן-אנוש. כשנולד, הרופא המיילד כה
נגעל מהמחזה, עד שהשמיט את הולד לריצפה בעוד הוא מקיא את
נשמתו. לצערם של רבים, לא קרה לו דבר (זאת אומרת לולד, הרופא
לעומת זאת נזקק לתקופת החלמה של שבוע במחלקת טראומה. יש
האומרים שהוא מעולם לא חזר לעצמו).

בימיו הראשונים בגן אמו הלבישה אותו מעיל עבה, כפפות, שני
זוגות מכנסיים וכובע גרב- בתקווה שיסתירו ולו במעט את צורתו
הבלתי נסבלת. כשהגננת שאלה בתום מדוע הילד לבוש כך בשיא הקיץ,
האם חשפה לרגע את קצה חוטמו של הקטן. מאז היא לא שאלה עוד
שאלות. מיותר לציין שלקטון מעולם לא היו חברים. אפילו הכלבים
יללו בכאב כשעבר ברחוב והחתולים העמידו פני מתים.

המפתיע בסיפורנו העגום הוא שהילד (שלצורך העניין נקרא לו ילד)
מעולם לא חש טינה או ניכור כלפי הסובבים אותו. הוא מעולם לא
רטן או בכה עקב מר גורלו (שלכל הדעות היה מר ביותר). בליבו ידע
שיום אחד הגלגל יסתובב. וניחשתם נכון, הוא גם צדק! בילד היה
משהו מיוחד. שונה. הוא ניחן בכישרון כלשהו, אם תרצו - מתנה
מולדת, שבצורה משונה פיצתה במידת מה על תחלואות החיים.

הילד דיבר עם קופסאות גפרורים! אך זה לא העניין המוזר (למרבית
הצער...), המפליא שבדבר הוא שהן דיברו אליו חזרה! באופן טבעי
מספר שנים חלפו, עד שהאנושות תפסה את מלוא הפוטנציאל הטמון
בדבר (שמפאת קוצר זמן לא יפורט בפרק הזה). הילד צבר במהרה
קהילת מאמינים ואף זכה בתואר ד"ר של כבוד מאוניברסיטת קולומביה
בארה"ב. ובכן, רבותיי, מוסר ההשכל שכותב שורות אלו מנסה נואשות
להגיע אליו הוא שאל לנו לשפוט את הבריות על פי צורתם החיצונית,
שהרי בכל אחד מאיתנו טמונה קופסאת גפרורים, שמחכה בקוצר רוח
לפתוח בדו-שיח.