אוּלַי הַסְּתָו הוּא -
הֶעָקֹב שׁוֹאֵף אֶל הַמִּישׁוֹר
וְהַצָּלוּל הוֹדֵף אֶת הֶעָכוּר.
מַשָּׁב אַחֵר נִשָּא לְכָאן
עִם רוּחַ קַלִּילָה -
אוּלַי הַסְּתָו.
רוֹאֶה אֲנִי -
יֵשׁ אֹפֵק מרֻמָּז,
רוֹם הַשָּׁמַיִם מִתְגַּבֵּהַּ וְהוֹלֵךְ
מֵעֵבֶר לְקוֹמַת אָדָם,
הַדְּרָשׁ פּוֹשֵׁט מְלִיצוֹתָיו
וּמִתְרַצֶּה הַשֵּׁבֶר,
מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וּמִתְעַגֵּל,
כְּמוֹ תַּבְנִית בִּטְנֵךְ,
עוֹטֶפֶת וְנִקְמֶרֶת אֶל חָזֵךְ.
אֶפְשַׁר יָעִידוּ אֵלֶּה
כִּי נִכֶּרֶת הֲקָלָה
מִכְּאֵבֵי הַזְּמָן הַמְּעֻקָּם,
וּבְסוֹף כָּל הַיָּמִים הַלָּלוּ
יֵשׁ מָקוֹם לִמְחִילָה.
ספטמבר 2004
לאריה בר, בידידות
http://stage.co.il/s/380752