כשהלכתי לבקר אותם זה היה אחרי המון זמן שלא נפגשנו, זה היה
קצת מוזר, הולכת לי באותה דרך בה צעדתי שנים.
כמה פעמים החליף המבנה את זהותו?
זה היה אולפן מוסיקה בהתחלה - עוד שבכלל לא ניגנתי, א"כ זה היה
מרכז תורני - אז כבר ביקרתי, שם אחרי שהחלטתי לחזור בתשובה,
א"כ סניף בני עקיבא - ביליתי שם ימים שלמים בילדותי המוזרה על
אותו עץ, עץ ענק... תמיד הייתי תלויה על העץ, באוויר. א"כ זה
הפך להיות כולל - שם למדו כול הדוסים המובטלים תורה, ועכשיו
אחרי כול השיפוצים שעשו שם , המקום הוא מכינה קדם צבאית וסניף
בני עקיבא.
אני כבר יכולתי לראות את הילדים הקטנים עם כיפות על הראש
צועקים ורבים על תפקיד בהצגה.
זה היה חודש ארגון, שזה חודש שלם של הכנות לשבת ארגון, המלאה
בסעודות, תערוכות והצגות, של מסרים. תורה ועבודה.
כשהייתי בגילם של הזאטוטים זאת הייתה חוויה נהדרת, עכשיו
הסתכלתי על הכול בדחייה.
אני, שכול כך רציתי להיות מדריכה. לא התקבלתי, כי הייתי שונה,
כי היה לי ורוד בשיער, ופירסינג באף. מסר בני עקיבא לא נקלט
טוב אצל ילדים עם מדריכה "כופרת", בלשונם.
אז זרקתי הכול, כבר לא ממש היה לי אכפת.
שני, שהייתה מדריכה שלי, הייתה אחד האנשים שקרובים עלי, בגדה
בכול הערכים שחינכה אותי אליהם, 'שלחיצוניות אין מקום בעולם,
ויש להסתכל על הבפנים בלבד'.
ואני נזרקתי בגלל שיער ורוד...
חלפתי לי על פני המקלט, שהיה פעם החדר של קבוצת גילי. ראיתי את
מיכל, שהייתה "החברה הטובה" , מפרידה בין שתי בנות שרבות.
ואני מחפשת בעיני את העץ, העץ שלי.
"יפעת!" שמעתי אותה צועקת לעברי, "כמה זמן לא ראינו אותך!" היא
נטשה את הבנות שחזרו לריב, ורצה לחבק אותי. היא לבשה חולצה
ארוכה, וחצאית ארוכה, לא משאירה מקום לעור. אני לעומתה, לבשתי
חצאית מאולתרת מלונג, וחולצה גזורה שחושפת עור, הרבה אור.
"אז מה קורה אתך? איפה את? מה עם הבגרויות?" היא שאלה אותי,
תוך כדי סידור חולצתי, מנסה להסתיר כמה שיותר עור.
"איפה העץ?" שאלתי בחוסר אכפתיות, באדישות מוחלטת להתרגשות,
היא מחקה את החיוך שהיה זרוע בפניה וצעדה לאחור. "מה?! על מה
את מדברת?"
"על העץ" היא בהתה בי בהבעה לא מוגדרת, ואני כבר יודעת שהוא לא
שם, אך עיני ממשיכות לחפש.
נכנסתי לתוך המבנה, משאירה אותה תלויה מאחור. כמה בחורים
התפללו שם ערבית , כמה זמן לא התפללתי... חלפתי על פני הבחורים
משאירה אותם תלויים.  
ראיתי את שני שם עם חולצה של בני עקיבא, היא קיבלה כבר מינוי
גבוה, עשתה שם את השירות שלה. "יפעת! מה קורה?" עוד אנשים
מהעבר קראו עלי, "איפה העץ?" אנשים בהו בי בתהייה, "מה היא
רוצה?" נשמעו כמה לחשושים. לא ממש היה אכפת לי, זה תמיד היה
ככה איתי.
ראיתי בניהם בחור גבוה, שפוף עם פני של טלה, בטח מדריך חוץ.
כבר לא ממש היה אכפת לי מהעץ, ומהעבר, ומהאנשים שהיו סביבי, רק
אותו בחור עם פני טלה היה שם.
"טוב אני זזה הביתה" אמרתי, הודפת מעלי אנשים.
יצאתי החוצה, משאירה אותם תלויים , כולם משום מה נשארים תלויים
אחרי. והכול שם תלוי ,תלוי באלוהים.
עמדתי בחוץ איפה שהיה אז העץ, אין לי מוסג כמה זמן, מריצה את
עבר העץ, הלוך ושוב.
"הם כרתו אותו לפני שנתיים" זה היה פני טלה, אני לא עניתי, "את
גרה כאן?" הנהנתי עם הראש, "בואי, אני ייקח אותך הביתה".
 וכמו בסרט גרוע, יצאתי משם. ברקע שקיעה, ולידי בחור עם פני
טלה.
ואני כבר הרבה זמן תלויה, לא חילונית, לא דתייה.