בזמן האחרון היא מוציאה אותי מהמגירה לפחות פעמיים בחודש.
ככה, מעבירה אותי בעדינות על הגוף, מתענגת מהחיכוך שלי עם העור
העדין שלה, מעלה ומורידה אותי לכל אורכה.

בהתחלה הייתי במטבח, עם כל האוסף, אבל מאז שהחבר שלה עזב אותה
היא העבירה אותי לחדר השינה, רק כדי לוודא שאני אהיה קרוב אליה
ברגעים שהיא הכי הכי צריכה.
המגירה תמיד קצת פתוחה, זה מזכיר לה שיש פתרון אחר, פשוט יותר.
ואני מונח כך, בין התחתונים והחזיות שלה, מציץ אל תוך הרגעים
האינטימיים ביותר שהיא חווה, מתפלל שהיא לא תאלץ להשתמש בי.

יש בה משהו מוזר, אני מוכרח לציין. כל כך הרבה ישויות נמצאות
בתוכה עד שלפעמים אפילו היא מתבלבלת ביניהן. הקיצוניות הזו
מדהימה אותי כל פעם מחדש, כמו הסמליות שבה היא מורחת חמאה על
לחם דל קלוריות. יש שבועות שבהם חפיסת הקונדומים במגירה שוכבת
ללא ניע, מצפה בקוצר רוח להישלף, ויש כאלה שבהם החזייה האדומה
שאני כל כך אוהב בכלל לא חוזרת למגירה, ובלעדיה תחלופת החפיסות
גוברת, ואני לא מספיק אפילו לערוך הכרות קצרה.

בסוף היא תמיד חוזרת אליי.
די עצוב לי בשבילה, עד עכשיו היא לא השתמשה בי לעיתים כל כך
תכופות.
היא קנתה אותי כשהייתה בת 19 בערך, באחת מהתקופות היותר בודדות
שלה בחיים, אי שם בבסיס סגור ומלא באידיוטים שלא ממש שמו לב
אליה, ובמשך כל הזמן הזה זכיתי להיות בה רק פעם אחת.
אני מניח שזו הייתה הפעם הראשונה שלה כי היא לא בדיוק ידעה מה
לעשות והידיים שלה רעדו, וכשהיא ראתה את טיפות הדם שניגרות מיד
נלחצה, הפסיקה ושלחה אותי חזרה לקופסא, שם שכבתי דומם לאורך
כמה שנים מאושרות, בעיקר בשבילה, אבל גם בשבילי.

אם רק יכולתי לדבר הייתי מסביר לה שזו לא הדרך, שיש עולם שלם
של הזדמנויות שמחכה בחוץ, שלבחורות מדהימות כמוה מחכה עתיד כל
כך יפה וטוב, אבל היא לא מסתכלת קדימה, חיה את הרגע, והרגע הזה
הוא ללא ספק אחד הגרועים.

עכשיו היא שוב בבית. נוגעת ברפרוף מהול בעצב בחזייה האדומה
ולבסוף מוציאה את גופיית הסבתות שאני כל כך שונא.
מביטה במראה ביאוש ושולחת את ידה בשנית אל תוך המגירה, ואני
כבר יודע, במעין אינטואיציה של חפצים מסוגי, שהפעם היא תלך עד
הסוף, לא תתן לשום דבר לשנות את דעתה.

היא מתיישבת על המיטה, משעינה גבה אל הקיר, מקווה שאולי הוא
יתמוך בה מעט, ואז מקרבת אותי באיטיות מורטת עצבים אל עבר
גופה.
דפיקות הלב גוברות, הנשימה שלה מאבדת את סדירותה והחזה שלה
מתחיל לעלות ולרדת במהירות.

אני צמוד אליה עכשיו, נכנס בזהירות לתוכה ופוצע את כל מה שנקרה
בדרכי. מגע הדם שלה נעים לי. מחמם ועוטף את הלהב שלי, את
השיניים שהושחזו באדיקות פעם אחר פעם.
כבר אין בה פחד או היסוס, הכרתה מתערפלת, ראשה נופל הצידה
ונבלם סמוך לכתפה.
אני קורע כל וריד ונים בנפרד, מנסה לעכב את הרגע, את הפרידה
הקרובה כל כך, אך היא אט אט גוועת ושובקת חיים.
   
בעוד כמה שעות מישהו יבחין בחסרונה, יבוא לבדוק את שלומה וימצא
אותי מונח ליד שלולית הדם שהייתה פעם אדם קצת מלנכולי מכל
האחרים.
אני אוטל אל תוך שקית ראיות ואאלץ להתמודד לנצח עם הידיעה
שהנכונות שבה תמיד הייתי לצידה גרמה לה לבחור בדרך הקלה, זו
שתסיים הכל אבל לא תפתור שום דבר.

ואם רק יכולתי לדבר הייתי אומר לה שהכל יהיה בסדר, שמחכה לה
עתיד כל כך יפה וטוב, אבל אני לא יכול, וגם היא כבר לא. שוכבת
לה שם, גם במותה, כמו בחייה, בודדה.