בום! נשמעה יריה חזקה שהדהדה לאורכו ורוחבו של כל המשרד. "על
הברכיים, אמרתי!" הוא צעק אליי. ירדתי בחיפזון על הברכיים.
ביום רגיל הייתי נזהר כל כך שלא ללכלך את המכנסיים היקרות שלי,
שאפילו כשהייתי שותה קפה, הייתי שם מפית כדי לא ללכלך את
המכנסיים. אך כל זה לא שינה לי ממש. זה אף פעם לא ממש משנה
ברגע שאתה עומד מול המוות, בייחוד כשקנהו של אקדח מכוון לרקתך.
המטרה שהחזיקה אותי הייתה לראות את ריקי, אשתי ויוני, הבן
האהוב שלנו, רק בן 7, וכבר כל כך נבון. הוא אמר לי פעם, "אבא,
אתה מפחד למות?", -"לא" עניתי לו, "אבל אני אתגעגע נורא, אבל
אני כבר מבין שכולם ימותו בסוף".

האיש עם האקדח היה אחד מהלקוחות היותר מכובדים של הבנק, "אדון
רוקח" קוראים לו, אני לא זוכר אם הייתה פעם מאז שמוניתי להיות
המנהל של הסניף הזה, שקראו לו בשמו הפרטי... הוא היה אדם
בגילי, מהודר, היה לו ריח של בושם איכותי וחריף, הוא הלך תמיד
עם חליפות יקרות, אולי מזוייפות, אך התרמית עבדה גם עליי, מלא
קצת יותר ממני, מקריח. אני זוכר שכל הזמן דיברנו בסניף על כמה
הוא דומה לשרק, רק אם יצבע את עצמו בירוק וישים את האוזניים
האלה שלו, הם יהיו אחד. עיסוקו היה משהו עם נדל"ן, אף פעם לא
ייחסתי לזה משמעות מיוחדת. לא היה אדם שהתעניינתי בעיסוקו
באופן מיוחד, היה חשוב לי שעל כל הלוואה שהוא לוקח הוא יחזיר
מה שהוא צריך, מתי שהוא צריך. לא הייתי מהאנשים הרחמנים האלה,
שהיה אפשר לסחוט אותם ליותר ויותר ימים להלוואה ולריבית נמוכה
יותר. הייתי איש עסקים נטו, שכל מה שהיה לי בראש היה להרוויח
כסף.

בחודשים האחרונים הוא ביקר הרבה בסניף, תמיד הוא הגיע בשביל
לקחת עוד הלוואה או בשביל לנסות לדחות את זו שלקח. לפי מה
שהבנתי, הוא שקע בחובות עם העולם התחתון והיה מחוייב להחזיר
להם בעוד מועד, אך לא הספיק, לכן לקח עוד ועוד הלוואות. הוא
היה מהדברנים האלה, שיודעים בדיוק איך להגיד את הדבר הנכון
והטוב ביותר, כדי שיצא להם מזה הרווח הגבוה ביותר.
אני אדם שפועל בדיוק לפי הכללים, עושה רק מה שמותר ומחמיר עם
העובדים שלי, שישמרו על סדר עילאי. "סדר חייב להיות", נאמר
באחד מהסעיפים שבאידיאולוגיה הנאצית. אני ממש מתנגד לה, אך
ה"סדר" שלהם הוכיח את עצמו, מכונת ההשמדה הנאצית החזיקה 4 שנים
של פעילות מאורגנת ומסודרת.

הוא, בניגוד אלי, פעל לא מהספר אלא מהלשון, ידע לדבר עם אנשים
ולהוציא מהם עוד ועוד. אך כל אחד כזה, שלא פועל לפי החוקים,
עושה את טעותו ונופל. כך קרה גם לרוקח הזה, והוא נקלע לקשיים
כלכליים וניסה לקחת הלוואה אחרי הלוואה. לבסוף נמאס לי לראות
אותו מנצל את הבנק שלי כך, ולא אישרתי לו לקחת עוד הלוואות.
הוא יצא בזעם מהמשרד. באותו הרגע הרגשתי כל כך מאושר למנוע
מאדם כזה לנצל את הבנק, בהחלט נושף רוח למפרשים. הוא ביצר את
פתחי הבנק עם שולחנות כך שנשארו רק חריצים אחדים, שבהם הרחוב
נראה לנו, ודרכו אנו נראינו למשטרה שעמדה מעבר לרחוב. מצלמות
הבטחון היו מה שאדון רוקח לא חשב עליהם. במקום להקליט ולשמש
כראייה בדיעבד כנגד הגנבים, המצלמות שידרו בזמן אמת לתחנת
המשטרה, כך שבמקרה של גניבה המשטרה לא הייתה צריך להגיע לבנק,
לחפש את הסרט ולמצוא את הגנב. הווידאו היה כבר אצלם. הם התבצרו
מאחורי חומת המכוניות שלהם עם רובים שלופים ודרוכים לירות בכל
תנועה, שתצא מהבנק.

אדון רוקח ידע שהמשטרה מתבוננת בכל צעד שלו, הוא לא היה טיפש.
הוא הבין די מהר שאם המשטרה הגיעה כל כך מהר, היא רואה את כל
המתרחש בסניף הקטן. הוא העמיד אותי על ברכיי עם הפנים לחריץ
בין השולחנות החוסמים את החלון לרחוב, שמאחוריו היה החופש
הנכסף שלי. באותו הזמן המשטרה הציבה צלפים מאחורי המכוניות, הם
היו חמושים ברובים. לכך התאמנו כל הזמן הזה, להילחם בפושעים,
לצלוף, לירות בשביל להרוג. הרצון שלהם להרוג הוא כמו של כלבי
הציד, לזה הם קמים בבוקר, מזה הם מקבלים את הסיפוק הבלתי פוסק
מהעבודה שלעולם לא נגמרת, תמיד יהיו עוד פושעים שנגדם יהיה
שימוש בכוח מופרז.

"לא מגיע לי לעבור את כל זה!", הוא צעק "שילמתי מספיק בחיי,
עבדתי מספיק קשה, ואף אחד לא יגרום לי לרדת לרמה כזאת של חיים!
כלב אני לא אהיה!" טיפות הזיעה שהצטברו על מצחו התחילו לטפטף
בזו אחר זו על רצפת השיש. גשם הטיפות היה הדבר היחיד שנשמע
באזור הדמדומים למעט נשימותיו ונשיפותיו של אדון רוקח. הוא
רעד, פחדתי שייפלט לו הכדור שיושב מוכן ומזומן בתוך הקנה
המכוון לראשי. נראה לי שגם אני הזעתי, הרגשתי ששעון החול של
חיי מתמוגג לעיתו. בניגוד לכל הסיפורים, החיים שלי לא נגללו
מול עיני כמו סרט, לא ממש חשבתי על חיי, על מה עוד יכולתי
לעשות בחיי, אלא רק על ילדי ואישתי, וכאבם לאחר מותי.

צלפי המשטרה דרכו את נשקם, הם היו מוכנים לירי, כל אותם שעות
אימונים הגיעו ללחיצה קלה על ההדק, שתסיים את חייו של אדם,
שעשה כל כך הרבה, בין אם טוב ובין אם רע. הם לוקחים את תפקיד
האל לידיהם. הם לא מרגישים לא חרטה ולא כמיהה על מעשיהם, הם לא
כועסים שעליהם נפל התפקיד של לקבוע את גזר הדין של האדם, בין
אם צודק הוא ובין אם טועה. אדון רוקח שמע את אזהרות מפקד הכוח
שעמד בחוץ. "יש לך 5 דקות", הוא אמר בדיוק מוחלט לפני 5 דקות.
אדון רוקח ידע, שגזר דינו כבר נחקק בסלע. או שיתאבד, או שיוצא
להורג בידי הצלפים.

צלפי המשטרה כיוונו את נשקם בדיוק על ראשו של מר רוקח, דבר
שהיה לא פשוט בגלל תנועותיו הפזיזות. הוא רעד, לאחר מכן נע
סביבי, תוך כדי כיוון מתמיד של האקדח לראשי. זה היה משחק, מי
יקרא תיגר, מי יירה קודם, האם זה יהיה דרך אקדחו של רוקח או
דרך רוביהם של הצלפים. זה היה דו קרב פסיכולוגי, מי מוכן
להסתכן, למתוח את הקו הדק של החיים יותר, להרוג. הצלפים חיכו
לפקודה ישירה ממפקדם, "אש", הברה אחת שמסמלת את סוף החיים של
מישהו, שנגרם בלחיצה קלה אחת על ההדק. רוקח לא היסס, הוא היה
מוכן לירי, בדיוק מוחלט הוא החזיק את האקדח מול ראשי המקריח.
"עכשיו, אין לי כבר אפשרות לחזור, ניסיתי..." הוא אמר כמעט
בבכי "מפה אני כבר לא אצא חי".

"אש!" נשמעה צעקתו של מפקד המשטרה ובמקביל אדון רוקח, שאמר
"מצטער..."
הכדור יצא מהקנה ופגע באופן מדוייק. צלילי הירי הדהדו לאורך כל
הרחוב.
בום!