תמיד היא היתה קצת עצובה, קצת עצורה, קצת לא בטוחה בעצמה. אף
אחד לא ידע למה. תמיד היא היתה במעין עולם אחר, כאילו לא פה,
לא מחוברת, מעופפת לה בעולמות אחרים- טובים יותר, עצובים יותר
- איש לא ידע.
בכל אופן היא לא היתה כמו כולם. תמיד מסוגרת ושקטה, תמיד בתוך
עצמה. היה לה חיוך ביישני כזה אבל כשהיתה שמחה הוא היה מאוזן
לאוזן וכולם יכלו לראות. אף אחד לא הכיר אותה באמת. חוץ מאנשים
מסויימים אבל למען האמת גם הם לא הכירו אותה הכי טוב שבעולם.
מה הבעיות שלה? חשבו כולם, היום זה היום הגדול שלה. היא צריכה
להיות ממש בהיי... חה... אבל היא... בעע, לא משוחררת, צוחקת
צחוק מאולץ, נועצת בך מבט עצוב כזה וממשיכה ללכת...