נעים מאוד, קוראים לי גאולה, ואני מוגדרת כחולת נפש עם סינדרום
עליונות ורבאלית.
מה שהתחיל כיום רגיל הפך במהרה ליום ששינה את חיי בלי ששמתי
לב, וגרר אחריו רצף אירועי שרשרת אחד אחרי השני. יותר נכון,
השני אחרי האחד, והשלישי אחרי השני וכו'.

מוטי בן ה-8 חזר הבייתה מאוחר, ואני בתור האמא הדואגת בררתי
היכן הוא היה בשעות האחרונות. "אצל אבי", הוא ענה בתמימות,
ואני הוצפתי בשאלות. עוד הפעם הוא הלך לספר הזה. נראה לי קצת
מוזר שהילד מסתפר כמעט כל יום, אבל כל עוד התסרוקת שלו לא
הזכירה פאנקיסט חולני או אנרכיסט משוגע זה לא הזיז לי. אני
רגילה שאבא שלו נותן לו את הכסף לדברים האלה. בעצם משה הוא
הפרנס היחידי במשפחה, ואני עקרת בית.

הכנתי ארוחת ערב חגיגית לכבוד הבן הגדול יובל, שהגיע לרגילה
מהצבא, והזמנתי את כולם לאכול.
יובל הפתיע ביציאה, "אמא, אני חוגג שבועות בצבא".
בעלי משה הרים גבה, "מוזר, חשבתי שישחררו אותך".
אני גם הרמתי גבה, יותר נכון את שתיהן. אני זוכרת את כל
הסיפורים שהחברות סיפרו לי על הצבא - שמאכילים את הבנים שלנו
חרא ללא סיבה מיוחדת, סתם, כי למפקדים משעמם. ופה אני שומעת
שהבן שלי "חוגג" בצבא. "למפקדים שלך לא אכפת שאתה לא עושה כלום
במשך שבועות?", שאלתי, "אני חושבת שמספיקים גם כמה ימים של
מנוחה. שבועות זה כבר מוגזם". כל המשפחה הסתכלו עליי מופתעים.
"מה קרה?", פניתי אליהם. הם לא ענו.

למחרת מוטי חזר לבית בפנים בוכות. "מה קרה, חמודי?", שאלתי
אותו. "מישהו הרביץ לי..." הוא ענה ומשך באפו. "מישהו?", שאלתי
בכעס, "איפה הוא גר? נו, נו, תרגע. אני כבר הולכת לספר על כך
לאמא שלו."

בערב התכוננו לשכב לישון. משה קרא בעיתון שלו, ושיתף אותי בכל
מיני חדשות שלא עיניינו אותי, ואני צפיתי בשקט בערוץ הקניות.
לפתע משה הציץ בשענו וביקש ממני "תחליפי ל-22, אני רוצה לראות
חברים". "זה לא קצת מאוחר?", שאלתי אותו, "אתה יכול לפגוש את
החברים שלך גם מחר, למה ב-11 בלילה?". משה לא ענה. את שארית
הלילה הוא בילה על הספה בסלון, לאחר שיצא בצעקת "אני לא יכול
יותר!", מרט לעצמו מספר שערות מראשו המקריח, תפס את המצעים
ויצא בטריקת דלת.

בארוחת הבוקר השתדלתי להיות נינוחה ורגועה, למרות ליל אמש
הסוער. הכנתי חביתות לכולם, הכנתי סירופ מייפל למוטי, ובישלתי
קפה אמיתי, כמו שיובל ומשה אוהבים. ממש כמו דוד ויהונתן. יובל
קם על רגל שמאל (כי המיטה שלו שעונה על הקיר הימני בחדר), נכנס
בעצבים למטבח, אפילו לא הציץ לעבר האוכל המוכן, הוציא בירה
מהמקרר, חיסל אותה בכמה לגימות ופנה בדרישות לאביו. "אבא, תן
לי ת'מפתחות של האוטו, אני רוצה לקפוץ לסיגל". צחקתי בשקט. מה
זה 'לקפוץ', מה הוא, קנגורו? ואם הוא החליט לקפוץ, אז למה הוא
צריך את המפתחות? בכל אופן, משה הגיב קצת אחרת לבקשה. הוא הביט
ביובל בעיניים חמורות ובוחנות, "בשמחה, יובל, אבל אתה יודע, אם
שותים - לא נוהגים..." נדמה היה שברצונו להמשיך את המשפט, אבל
לא הבאתי לו הזדמנות. "אתה לא מתבייש?!", צרחתי עליו, "הבן
שלנו מגן על המדינה, מסכן את החיים שלו בכל רגע ורגע, ועד שהוא
יוצא לחופשה זו התודה שהוא מקבל?! שאבא שלו יקרא לו טיפש בפני
כל המשפחה?!". משה הסמיק עד לכדי סגול-חציל (מטוגן, עם קצת
רוטב עגבניות), הפיל את המזלג מרוב תדהמה, ונעץ בי את עיניו
הפעורות כזוג החלונות בסלון שלנו.

"קדימה", אמר לי משה, "נוסעים."
"לאן?"
"את כבר תראי", הוא ענה לי.
"ממה אני אמורה לפחד?"
הוא הביט עליי בעיניים מוכות תדהמה.
"אין גבול ליכולת שלך, הא?"
עכשיו היה תורי לתהות על קנקנו. הרמתי את מכסה הקומקום, שעמד
בינינו על שולחן המטבח הכהה והלא מחודד, ולאחר שלא מצאתי בו
דבר המצריך תשומת לב מיוחדת, עניתי למשה ברוגז, "אין סיבה
לפחד, הכל כרגיל!". הוא גרר אותי החוצה ודחף אותי בכח לתוך
המכונית.

השלט על הבניין האפור והגדול סיפר שהגענו למוסד לחולי נפש ע"ש
זיגמונד פרויד. "את מי הולכים לבקר?" שאלתי את בעלי, "אישית,
אני חושבת שהסרט החדש של פדרו אלמודובר הוא מתחת לכל ביקורת".
משה גיחך מתחת למעבה שפמו, ומילמל לעצמו משהו שנשמע כמו
"משוגעת... על כל הראש..." את פנינו קיבל אדם צנום (נראה כמו
לחם מיובש בכוונה תחילה) עוטה חלוק לבן, ופניו נראות קורנות
מאושר לנוכח פנינו. "הו! הנה גאולה באה!" הוא קרא באושר, "משה
סיפר לנו רבות עלייך!" 'יופי', הרהרתי ביני לביני, 'אולי המשיח
המברך והמבורך יוכל לפתור את כל הבעיות המשפחתיות המוזרות
שלנו...'