"עליי לדבר איתך, יהודה" הוא אמר. עמידתו הייתה נוקשה, קומתו
זקופה, ושמש המדבר הנוטה לשקוע שיוותה לשיער הארוך שגלש על
כתפיו גוון של אש יוקדת. כל פרט ופרט בו היה הדור, מפואר, אך
הבעת פניו הייתה טרודה, טרודה אף יותר משהייתה באותו יום, שבו
ראה את הסוחרים מוכרים את מרכולתם בחצר בית-המקדש. יהודה ידע
שמשהו אינו כשורה.
"מה הדבר, מורי?" הוא שאל בשקט. דממת החולות שסביבם הייתה כה
מושלמת, כה טהורה, עד כי יהודה חשש להפריעה בדברו.
"הבט סביבך, יהודה" הייתה התשובה. "הבט ואמור לי מה אתה
רואה".

יהודה הביט. הייתה זו שעת שקיעה, והעננים החלו דוחקים באיטיות
את רגליה של השמש מנחלת השמיים הרחבה בעודם צובעים אותה בסגול
קטיפתי שהולך וכהה, הולך ומשחיר. הרים השתרעו עד האופק, גוונם
נע בין אודם דמה של השמש הגוססת ובין החום שהיה צבעם הטבעי,
הפשוט. רוח קלה נשבה, ספק ליטפה ספק סטרה על פניו החשופים של
יהודה, ושיחקה בשרוולי גלימתו של העומד מולו, עושה אותם קפלים
עדינים ורכים. מרחוק, מעבר להרים, הוא דימה לראות אורות לילה
ראשונים ניצתים מעל חומות ירושלים. הוא סיפר את כל הדברים האלה
למורו בקול שקט, שליו, חולמני מעט. הוא חש כיצד הרוח נושאת
אותו אל מרחביה האינסופיים של אדמת האלוהים, בעוד שעיניו של
מורו שבות ולוכדות אותו בעוצמתן הרכה. בעיניים הפשוטות, החומות
האלה, נפרשו לנגד עיניו מרחבים נשגבים בהרבה, עמוקים בהרבה, מן
המרחבים הארציים, משום שעיניים אלה היו נשואות תמיד אל השמיים,
ואת אור השמיים שיקף מבטן אל עיני המתבונן בהן.

"יפה אמרת, יהודה" אמר ישוע. "תמיד היית מוכשר בתיאורים". הוא
נאנח אנחה ארוכה וממושכת, שנשבה על-פני ההרים לצד הרוח החמה.
"עתה אומר לך מה אני רואה. אני רואה אנשים גוועים, אנשים
סובלים, ואין מושיע. אני רואה את השמיים משפילים אליי את מבטם,
מצפים. ואני לא יכול לעמוד בציפייה. הו, לא. לעולם לא אוכל.
אני משתוקק רק שהם יבלעו אותי אל קרבם. אך אני נותר על האדמה
הזו, ואני חלש מכדי להביא את השמיים אליי".
"למה מכוונים דבריך, מורי?" שאל יהודה בתמיהה. "אתה אינך חלש!"
אם מורו היה אומר לו שהוא, יהודה, חלש, אז הוא היה מבין. הוא
אכן היה חלש. אבל ישוע? ישוע, שהיה גבוה, וחזק, ויפה-תואר,
ושדיבר היישר מתוך לבו, ושעיניו הקרינו סמכות וביטחון? ישוע,
שהיה כל מה שיהודה שאף אי-פעם להיות?
"הלכתי רחוק מדי, יהודה. הלכתי רחוק מדי, וכבר אין לי דרך
חזרה. גייסתי לי תומכים. אנשים הולכים אחרי, שמים בי את מבטחם.
יצאתי כנגד הפרושים וכנגד השלטונות". 'אז מדוע אתה נשמע עצוב
כל-כך?' תהה יהודה במרירות. 'על מה יש לך להתעצב?'. "אולי זה
יקרה מחר", המשיך ישוע, "אולי בעוד שבוע, אולי בעוד שנה, אבל
הם יכריזו עליי. תלמידי יכריזו עליי".
"יכריזו עליך מה?" שאל יהודה, ונכלם על כי שאל. הוא ידע מה
יכריזו. הוא ידע מה הדברים שאמר יוחנן לפני שראשו נערף, אילו
השערות שיער שמעון, באילו אמיתות החל אפילו מתי - שהיה כה שקול
ומעשי - להאמין.

"יכריזו עליי שאני משיח, יהודה". יהודה נרעד מעוצמת המילים בפי
מורו. נראה שאפילו המדבר דומם משהיה קודם. רק הרוח החרישית
המשיכה לנשב קלות. "יכריזו שאני המשיח. אולי אפילו אאלץ להכריז
על עצמי. ואז מה? מה אעשה אז?"
"למה מכוונים דבריך? מה... מה רע בלהיות משיח, מורי? הלא זה מה
שייחלת לו! רצית לגאול את עם ישראל! והמשיח הוא גואלו של
ישראל!"
"גואל הוא אדם" השיב ישוע לאט, בקול יציב ושקט. "משיח הוא סמל.
אדם אינו יכול להיות סמל".
"בני אדם הם שיוצרים סמלים. מדוע הם אינם יכולים להיות סמלים?
האם איננו שולטים במה שיצרנו?" קולו היה עדיין חולמני מעט,
מהורהר, כאילו דן על הדברים עם מורו בבית-המדרש.
"יצרנו את החרב" הייתה התשובה. "האם אנו שולטים בה, או שמא היא
שולטת בנו?" ישוע נאנח שוב. אז התכופף לרצפה, גלימותיו
מתערבלות תחתיו כבריכה של מים לבנים, והרים שבר אבן חד.
בשתיקה, כשהבעת פניו שלווה, כמעט מתענגת, הוא החליק את האבן על
עור כף ידו. דם ארגמני סימן את מסלול החוד, כאילו האבן נטבלה
בקסת של דיו אדומה. "אמור לי, יהודה" אמר ישוע בקול שקט,
מיואש, "האם משיח מדמם? כל עוד דמי יכול לזלוג, אינני יכול
לעמוד בציפיות שיהיו לאנשים ממשיח. כל עוד אני אוכל, שותה,
נושם, כל עוד אני חי, אינני יכול להיחשב למשיח. אינני יכול
להניח להם להכריז עליי".

יהודה נבוך. לא הייתה לו תשובה. "אז... מה תעשה, מורי? כיצד
תמנע מהדבר לקרות?"
למרות היציבות והכוח שהיו, מאז ומעולם, גלומים בקולו של ישוע,
יהודה חשב שלא שמעו נכונה, כשמורו השיב: "אני אמות".
יהודה בהה בו. עיניו בלעו בתדהמה את הגוף התמיר, את ההדר
המלכותי שליווה את דמותו של ישוע, את הגלימה הפשוטה, הלבנה,
גלימתם של האיסיים, את העיניים שבהן מבע הקדושה, עיניים שמצאו
במעמקי האפלה את הדרך שאחריה חיפשו כל ימי אורן.
"אני אמות" חזר ישוע על דבריו, כאילו שהאמירה יכולה להופכם
לממשות, להפיח בהם את רוח החיים, שהוא שואף לאבד. הוא חושש,
הבין יהודה. ישוע חושש. ההכרה היכתה אותו באלם.
"איך תמות?" שאל יהודה, השאלה היחידה שעלתה במוחו דרך ערפל
הבלבול.
"איך אמות מבלי שיבינו שאינני משיח, כוונתך?" השיב ישוע.
"יהודה, אתה חושב שבכוונתי ליטול את חיי שלי בידיי? לא. מותי
יהיה סמל, כמו שהיו חיי. אני אמות על הצלב".
"ב... ביד הרומאים? בעינויים?"
"סמל, יהודה, סמל". לא היה ייאוש בקולו, גם לא כעס. הוא השלים
כבר עם הגורל, שקבע במו-פיו. "הכל למען הסימליות. אני אוכל
לעמוד בעינויים ולא לצרוח, כשלנגד עיניי אני רואה את השמש
העולה, ויודע שבעוד כמה רגעים אהיה מעל השמש, במרחבי השמיים
הקדושים. אך האם אצליח להחניק את דמעותיי בלילות של בדידות,
זוכר עולם שהיה ואיננו, חושב על החיים שיכלו להיות לי? האם
אצליח, יהודה? האם, כשלעיני רוחי פני אישה ונוף של שקט ומערה
קטנה במדבר וחיים קטנים, האם אוכל להישאר חזק בעבור אחרים,
כשכל שאני רוצה לעשות הוא לשקוע בחול המדבר החם ולבכות את חיי,
לבכות את העולם עד תום? האם המשיח בוכה, יהודה?"

יהודה היה המום לחלוטין. הוא עדיין התקשה להאמין ששמע נכונה,
שהוא לא חולם, שלא יקום בעוד רגע בתוך מערה קטנה, או בפונדק
צנוע, וישמע את נחירותיו הקולניות של שמעון או את צחוקו
הפתאומי של אנדריי בוקעים מתוך הלילה. אך הוא ידע שלא כך הדבר.
הכל אמת. הכל בעודו ער. אין חלום שהוא כה אכזרי. ממרחק, מעמקי
המדבר, נשמעו צלילים קלושים של שירה, של תפילה זכה. היו אלה
האיסיים, שיצאו לברך את השמש בעת שקיעתה. 'בעת השקיעה מבחינים
בשמש', חשב יהודה בעצב, 'אך מי מתייחס אליה בעת שהיא נותנת
לעולם את אורה?'. "איך תעשה זאת?" שאל. "הרי לא תוכל להסגיר את
עצמך..." ואז, נחה עליו ההבנה.
"למה לדעתך קראתיך, יהודה? למה שיתפתי אותך בסודי, אם לא כדי
שתושיט לי עזרה, שתתן את ידך..."
"כדי לדחוף אותך אל התהום?" שאל יהודה בבוטות. הוא כעס, כעס לא
הגיוני, לא ממוקד, כעס על העולם, על השביל הפתלתל והבוגדני
עליו הוא מתנהל, שביל שתהום מצדו האחד ובור מצדו האחר, וההולך
ביניהם חש פחד תמידי, אימה תמידית, שמא יתעייף, שמא ימעד.
"אל תגיד זאת, יהודה. תמיד היית הנאמן בתלמידי. אני זקוק לידך
כדי להתרומם, כדי לעלות אל השמיים, ולהביא את השמיים אל הארץ.
עליך להסגיר אותי לרומאים. רק אתה. איני בוטח מספיק באחרים".

יהודה חש גאווה אפלה, מעוותת, בגין השותפות לדבר-עבירה עם
מורו. אך הרעיון הבעית אותו. הוא לא הבין. הוא לא האמין. את
הבלבול והצער הוא הטביע בים של היגיון, כיאה לתלמיד חכם כמותו.
אל לו להצטער. ישוע הצטער מספיק בעבור שניהם. אל לו להוסיף על
צערו. "מה עליי לעשות?" הוא שאל, קולו הדק רועד רק מעט עכשיו.
"בעוד שבוע, בליל הסדר", השיב ישוע, "אני ותלמידיי נעביר את
הלילה על הר הזיתים, המשקיף על ירושלים. עליך להביא לשם את
הרומים, להסגיר אותי לידיהם".
את השאלה הבאה שאל יהודה בהיסוס, בחשש מפני תשובה, שתמוטט אותו
סופית: "'אתה ותלמידיך', אמרת? ואני כבר אינני מתלמידיך?"
"לא", השיב ישוע בקול שקט ורציני, "אתה אינך תלמיד לי, כי אם
מורה".

הלילה ירד סביבם, לילה ללא ירח, והתחושה הייתה של לילה ללא
אור, לילה קר וקשה. יהודה דמיין את עצמו מנסה להימלט, מנסה
להימלט מפני גורלו, ומפני המדבר, ומפני ישוע, שאומר לו דברים
כה נוראים בקול כה יציב ויפה ושליו. הוא שאף להימלט, אך החושך
סגר עליו מכל עבריו, חונק ומכריח, והכוכבים הביטו בו במבט חמור
בעיניים קרות, מלאות אור ונטולות אש. האדם הזה סובל בעבורך,
נשמע לו שהם אומרים. הוא סובל בעבור כולכם, ומצטער בעבור הסכנה
הקטנה, העלובה, שבה הוא עתיד להציב אותך, בעוד שהוא עומד
להקריב את חייו. כיצד אתה יכול לחשוב על נטישה? יהודה הודה
בצדקתם. הוא היה חלש. שאיפותיו הגדולות ביותר היו צל של מה
שישוע היה כעת, של מה שהוא היה מבלי להתאמץ. הוא היה עכבר,
בדיוק כפי שכינה אותו אנדרי. עכבר קטן ומצחין, נושא מחלות.
וישוע נדיב כלפיו. הוא קורא לו בשם של כבוד, "מורה". איזו דרך
אמור להורות העכבר למלך? וכיצד הוא בכלל יכול לרצות להימלט?
הוא התבייש בעצם המחשבה. לא, הוא אינו הנאמן בתלמידיו של ישוע.
הוא העלוב שבהם, זה שמתאים לו לגלם את תפקיד הבוגד הנאלח. זה
שאובדנו לא ישנה דבר, לא יפגום בדבר.

ושוב, ההיגיון שהורו לו בבית-המדרש בקריות שב להנחותו. הוא
התמסר להיגיון הקר עם התמוטטות כל הרגשות כולם. "הרומים ינסו
להוציא אותך להורג, זה בטוח. אבל התלמידים, גברים אמיצים הם.
הם ינסו להגן עליך, והרומאים יקטלו אותם בחרב. אם הם ימותו,
ואני אבגוד, לא ייוותר עוד איש להעביר את הבשורה".
למרבה ההפתעה, ישוע חייך. "ידעתי שתגיד זאת" הוא אמר, ושמץ של
ידידות הבזיק בעינו, שמץ של ישוע הישן, שהלך בארץ בראש מורם
וריפא אנשים וצחק, וסומק קל כיסה את לחייו, שעוד לא צימחו זקן.
באותם ימים, עיניו היו שלו ולא של השמיים. אך מיד נעלם הרגע,
והמשיח שב לדבר מפי האדם. "בסעודת הפסח אמהל את היין בסם שינה.
הם ישתו, אל דאגה. מרגע שישתו, ייקחו ארבע שעות עד שהסם יפעל
את פעולתו. אז, עליך להביא את הרומים אליי".
יהודה שתק. לא נותר דבר לומר, ושום מילה לא הייתה חזקה דיה כדי
לחצוב את הדממה הכבירה, דממת המוות והמדבר. הוא פנה ללכת.

ארמון הנציב הרומי בירושלים ננעץ כחנית בלב העיר הנמה. כל
אורות הלילה כבר כבו, אך בארמון הנישא עוד דלקו המשואות,
לועגות לבוהק הכוכבים הקלוש. חיילים במדי הקיסר פסעו ברחובות,
או שעמדו בנוקשות תחת השערים הכבדים, חרבות חגורות למותניהם
והם עטויים שיריון כבד. 'כה רבים', חשב יהודה בליבו, 'כה
רבים... וזהו רק קצה אצבעה של האימפריה האדירה, השליטה בעולם
כולו'.
זכרון הסעודה עוד דבק בו, נאחז בפינות האפלות של נפשו, חובר
לפיסות הטעם שנותרו בפיו כדי ליצור רעל קטלני לנשמתו. זכרון של
צחוק, של שירה, של אור לפידים מפזז על הקירות, זכרון השנים-עשר
יושבים לשולחן, והוא היחיד היודע שמחר יהיו אחד-עשר. וזכרון
מילותיו של ישוע, מילים כה יפות וקשות ונכונות: "היין הוא דמי,
הלחם בשרי. אכלו ושתו". וכי יכלו התלמידים לסרב ליין? ואם
יחושו בטעמו של הסם, הלא יחשבו שדם המשיח הוא? וזכרון של חום,
של שמחה ושל מנוחה מתוקה, ואז מילותיו של ישוע: "צא, ועשה את
שעליך לעשות", מילים שדנו אותו לקור ולסימטאות ירושלים, שלכדו
אותו בטלפיים אפלים. וכעת היה בארמון.

"אתה בטוח שיש סיבה להעיר את הנציב, יהודי?" חקר בנוקשות סוכן
הבית, איש גבוה ודק ולו הבעת פנים מתנשאת. הוא הביט ביהודה
כאילו היה רפה-שכל על שהוא מעז לבוא לארמון, ועוד בשעה כזו של
הלילה.
"אדם הכריז על עצמו כמלך היהודים" יהודה פלט את המילים בזעם,
על עצמו לא פחות מאשר על הרומי השוטה. במשך הימים האחרונים,
מצא את עצמו מהרהר רבות בקורח, הפורש מן העדה, שבגד בעמו,
באבשלום, שבגד באביו, אפילו בברוטוס, שבגד במלכו וידידו. יותר
מפעם אחת מצא את עצמו תוהה כיצד יכלו לעשות זאת, כיצד יכלו
לוותר על כל צדק ומוסר למען תועלתם האישית. כעת, גילה יהודה
שהוא עושה זאת טוב כמותם. קולו, גופו, הכל נדחק בקלות לתחפושת
הבוגד. ויהודה התבייש בעצמו על כך. "תחליט אתה אם זו סיבה
מספיק חשובה", הוסיף. הרומי מיהר להסתלק, ממלמל בזעם על הצבתו
במשרה האיומה הזאת, ועוד בחום הזה...

פונטיוס פילטוס, הנציב הרומי האימתני, מלך ישראל וחצי-אל בחסות
הקיסר, היה אדם גוץ, שמן, ובעל טעם רע מאוד בלבוש. עיגולים
שחורים עיטרו את עיניו החומות הגדולות, ומה שנותר משיערו היה
סתור ופרוע. יהודה האמין שאדם זה נראה עלוב אפילו ממנו. הוא
נתקל במעט אנשים כאלה לאורך חייו. אך ארבעה שומרים ניצבו
סביבו, מתנשאים מעליו, חרבותיהם שלופות והבעתם מאיימת. יהודה
חש את לפיתת הפחד בבטנו.
"מלך היהודים, אתה אומר?" חזר הנציב בקול עמוק ומנומנם. "הכרזה
חמורה מאין-כמוה. האם יש לך הוכחות לכך?"
יהודה לא חשב שיזדקק להוכחות. בהלה אחזה בו לרגע, ואז, בקולו
החלקלק של יהודה הבוגד, ענה: "שאלו אותו. ראו מה תהיה תשובתו".
ישוע ייתן להם את כל ההוכחות שיזדקקו להם, ידע. ישוע יידע מה
לעשות, כיצד להתמודד עם האדם הזה, ועם החיילים.
ואז, בעודו רואה את השומרים מחליפים מבטים תמהים ואת הנציב
מחכך את ידיו קלות זו בזו, היכתה בו ההבנה לפתע. ישוע לא יידע.
הוא לא יתמודד. פונטיוס פילטוס יהרוג אותו, והחיילים - אולי
ארבעת אלה - יתקעו מסמרים בבשרו, ויותירו אותו למאכל העורבים.
כמו חניבעל, כמו ספרטקוס, ישוע לא יעמוד בפניהם. הידיעה הזו
החרידה אותו, עירערה את היסודות העמוקים ביותר שעליהם בנה את
חייו. נפשו נשברה, התקפלה ונמסה, וככל שאבד יותר - כך לבש את
בגדי הבגד בקלות רבה יותר, בשקיקה רבה יותר. 'את החומה ניתן
להפיל', חשב בהתרסה מפוחדת, 'אך לא את הבוץ'. פניו של אבשלום
התהוו לנגד עיניו, בטוחים וקוראים-תיגר.

"היכן אותו אדם, אם כן?" שאל הנציב, ויהודה ענה את תשובתו בקול
חלקלק וערמומי. בהינף יד, הורה פונטיוס פילטוס לפלוגת חיילים
לצאת וללכוד אותו "יהודי שוטה", כדבריו.
"חכה!" קרא יהודה. הוא עדיין התקשה להאמין שהוא אכן עושה את
הדבר הזה, שהוא מסגיר את מורו וידידו באופן כזה. 'אבל זה רצונו
של ישוע', הזכיר לעצמו. עיניו של פונטיוס פילטוס הלמו בו כפטיש
במבטן הנרגן, וגבותיו הדקות זעפו. יהודה נחרד. ואז, הוא מצא את
המילים הנכונות. בקול שהיה כלחישת נחש, אמר: "אלך איתם. תצטרכו
לזהות אותו". הוא רצה להיפרד מישוע בפעם האחרונה, להסביר, לספר
שעשה כפי שצווה, שהלך בדרך שהוכתבה.
"אני מניח שזה הגיוני" אמר פונטיוס פילטוס קצרות. "לך עכשיו.
עכשיו. קדימה. צא!"
בעת שיצא מן הארמון, שמע יהודה את נחירותיו הקולניות של
פונטיוס פילטוס, נציב רומי, מהדהדות בין הכתלים המהודרים.

נחיל של אש ופלדה חצה את סימטאות ירושלים החשוכות. ראשים הציצו
מפתחי הבתים, עיניים בהו מחלונות גבוהים, אך איש לא עשה יותר
מכך. העיר חגרה שיריון של שינה ושקט.
החיילים הרומיים, גבוהים, משוריינים, נושאים לפידים בידיהם,
צעדו בסדר מופתי ובראשים מורמים. ביניהם צעד יהודה, מכוסה
כל-כולו בגלימה ארוכה ופניו מושפלים. רוח עזה נשבה, וצינת
הלילה אחזה בו, מעבירה בו רעד. דמות הבוגד נכנסה בו, התגנבה
בגו שפוף וקול מלחש, וכפתה עליו. הוא מצא שהוא מיטיב את עמידתו
עם כל צעד, מאמן את גרונו בצליל הנכון. כל חייו עד עתה היו
כישלון. אם נגזר עליו לבגוד באהובים עליו, לפחות יבגוד היטב.
'לא אבכה', נשבע לעצמו. 'לא אבכה ולא אצעק ולא אתחנן למחילה.
לא אכזיב את ישוע'. אסור לו להכזיב. לא הפעם. הר הזיתים התנשא
מעליהם. הם החלו בטיפוס. הרומים הרעישו כעדר שוורים השועט על
שדה של עלים יבשים. כה גדול היה הרעש שהשמיעו, שיהודה החל
לחשוש כי השליחים יתעוררו על-אף הסם. אם כך הדבר, הרי הוא הורג
את ישוע ברגע זה, ולשווא.

אך כשהגיעו לפסגה, ישוע עמד שם לבדו, האחד-עשר מוטלים על הארץ
סביבו ושלווה חקוקה על פניהם. הגלימה הלבנה שלבש מורו התנופפה
ברוח, מקיפה אותו כהילה. פניו היו שלווים, משלימים, ועיניו
עברו על החיילים, מכריעות אותם בזה אחר זה. הם פחדו לגשת.
היסוס אחז בהם. "האלים עם האדם הזה", שמע יהודה את אחד החיילים
לוחש חרש. הרומים הקיפו אותו, סגרו עליו מכל עבר, חניתות
וחרבות בידיהם, ואש הלפידים שנשאו חורכת את הלילה. נראה כי
ישוע בוהק באש, עוטה לובן ומציב את אמונתו כמגן בינו לבין
אויביו. עיניו נתקלו באלה של יהודה. יהודה הביט עמוק אל תוך
צבען החום הרך של עיניים אלה, וראה הרים ואדמה ולילות שימורים
במדבר. הוא ראה זיקים של אנושיות מבליחים בלב האמת
הבלתי-מתפשרת של השמיים, ניצוצות של אור, של אהבה, בוהקים בלב
הלילה שירד על נשמתו של ישוע. הוא חיפש את האדם שאהב, לא את
המשיח שהעריץ, ומצא אותו. לרגע אחד, רק לשנייה בודדה, הכריעו
הדמעות את עיניו. באותו רגע היהודים, הרומים, אפילו אלוהים -
הכל איבד את משמעותו. רק אדם עמד מולו, אדם במיטב שנותיו, עם
תקווה ואושר, אדם שגם אותו פקדו אי-אז הדמעות. אדם שאהב בכל
לבו. אדם שנאלץ להרוג. אדם שדן את עצמו למוות, ואותו לחיים.
לרגע מטורף אחד, חשב לפנות ולהילחם בחיילים, להילחם בכולם, רק
הוא וישוע, להביס את העולם, להוכיח למורו שהוא יותר מבוגד.

ואז, נבלעו הדמעות. עיניו היו יבשות ונחושות. הרגע עבר, ויהודה
ידע מה עליו לעשות. אך קודם, לפני שייגמר הכל, לפני שיינעל
השער לנצח בבריחי המציאות הקשים כברזל, נשק יהודה לישוע. הם
נפגשו, לבדם בלב ההמולה, בלב האש והלילה, והעולם חלף על פניהם.
כל הרגעים שעברו יחד, כל רגע ורגע, נחוו מחדש בשקיקה. יהודה
נאחז עוד לרגע, נותר מאובן ברוך במקומו, אך ישוע ניתקו
בעדינות. עיניו נעצמו. הייתה זו הפעם האחרונה בה ראה יהודה את
בוהק עיניו החומות של מורו.
"זה האיש" אמר יהודה בקול שקט. "זה המורד במלכות".
היה זה כאילו השתחרר העולם זה עתה מחבלי קסם בהם היה כבול.
החיילים צעדו קדימה בחרבות שלופות. שניים לפתו את ישוע והובילו
אותו ביניהם, והאחרים צעדו סביבם, יוצרים טור כפול כצבא המסתער
אלי-קרב. הם החלו לרדת מן ההר, בסדר מופתי ובשאון
מחריש-אוזניים של נקישות שיריון. יהודה הלך אחריהם, רק עוד צל
בעולם של צללים. קול זעקה הידהד מאחוריו, נישא כאנקת רפאים
ברוח הקרה. כשהסתובב יהודה, התנשא מעליו צל כביר על רקע חרמש
הירח. התלמידים התעוררו, הבין מיד.

שמעון היה זה שעמד מולו, אך גם האחרים היו שם. אחד-עשר שליחים,
אחת-עשרה דמויות ביעותים לרדוף את שנתו, אחד-עשר זוגות עיניים
נעוצות בו בהאשמה תמידית, ללא פשרות, ללא מחילה. אנדריי קילל
בזעם, קולו צולף כשוט. שמעון הקנאי שלח יד לחגורת חרבו, אך
מתי, מעשי תמיד, ריסן את ידו הנמהרת בעודו מונה את החיילים
בעיניו. דמעות זלגו על לחייו של יעקב. האחרים רק הביטו. הם
הביטו בשנאה, בתיעוב, בכעס שלא יבוטא במילים. הם הביטו ביהודה.
יהודה הביט בישוע.
גבו של מורו היה מופנה אליו, והוא נגרר בגסות בין החיילים.
גלימתו נקרעה, הבחין יהודה, ובגדיו התכסו אבק, אך גבו היה זקוף
וקומתו גבוהה. עיניו היו נשואות היישר לפנים. לא כן יהודה. הוא
ייאלץ ללכת בגו כפוף, בעיניים מושפלות, וקללות נצח רודפות
אותו. ישוע יילך לו אל הצלב בהשלמה, בגאווה כמעט, ויהודה יצפה,
וייחל לגורל דומה. ישוע ייזכר תמיד כמשיח, ויהודה - כבוגד.
נדמה לו שישוע נמנע בכוונה תחילה ממבטו. הדבר לא הפליא אותו.
הוא התפכח סוף סוף. לפתע הבין שבעוד שישוע מקריב את גופו בלבד,
מקריב הוא, יהודה, את נשמתו, את זיכרון שמו. 'יקללו אותי גם
בעוד מאה שנה', הבין, 'ואת ישוע יברכו. הוא גזר עליי בגידה,
ומארה לעד'. כמעט וירק על מורו, שהלך בשלווה כה רבה, מותיר את
יהודה מאחור לסבלו ולקללתו.

יוחנן ניגש אליו. "למה?" שאל, דמעות בעיניו. "מוכן אני למחול
לך על הכל, אח. רק אמור לי למה". המילים, שנשמעו כה טבעיות
מפיו של ישוע, נשמעו צבועות ומלאכותיות בפי יוחנן. זעם אחז
ביהודה, נאגר בחזהו, מחניק את גרונו, שולח אש מייסרת בכל
איבריו.
"אני לא רוצה את המחילה שלך" סינן. "אני לא צריך את המחילה
שלך". המילים נפלטו ממנו וניתלו באוויר כחומת אש, מגינות עליו
מפני המבטים. כעסו גונן עליו בפני כעסם. אש מול אש, חרב מתהפכת
מול תאומתה.
"למה?" צרח יוחנן, מתנפל עליו. "אמור לי למה!" אך החיילים דחפו
אותו, חוצצים בין האחד-עשר והאחד כחומה חיה. יהודה צחק, והתרחק
כשרגליו רועדות ועיניו רושפות שנאה וזעם. הרומים נשאו את ישוע
הלאה משם, ויהודה נשרך אחריהם. היה זה לילה של תחילת האביב
בירושלים. העיר ישנה.

מארמון הנציב נשאו אותו רגליו למדבר. לא היה בו רצון להיוותר
בירושלים. הוא לא רצה לראות את הצליבה. הוא פחד ממה שהוא עלול
לראות, ממה שהוא עלול להבין. הוא מאס בראייה ובהבנה גם יחד.
הוא מאס בישוע, בשליחים, ויותר מכל: ברומים. בפונטיוס פילטוס
וחייליו. שיחתו האחרונה עם הנציב רדפה אותו. היה זה לאחר שישוע
הודה באשמה ונאסר, והנציב נראה מדושן מעונג כאילו לכד את המורד
בעצמו והביס צבא מורדים בדרך.
"אני מניח שתרצה את שכרך כעת" מלמל הנציב כבדרך-אגב.
"שכר?" יהודה היה המום. המילים נעתקו מפיו.
"כן, שכר. כסף, זהב, אתה יודע למה כוונתי. אני מניח שלא בגדת
במורה שלך, באדם ששם בך את מבטחו, מתוך נאמנות לקיסר. עשית זאת
מתוך נאמנות לזהב. זה מובן. אז... איזה תשלום תרצה?"
"שמור את הכסף שלך" פלט יהודה. "אני לא רוצה ממך דבר, רומי".
הוא לא האמין שיש לו האומץ לדבר כך אל הנציב. יום קודם, אכן לא
היה לו אומץ כזה, אך הייאוש והכעס נטעו בו אומץ גדול משהיה לו
אי-פעם קודם.
"אתה שוטה, יהודי" אמר הנציב. "זהב יכול להפוך עכברוש כמוך
לאדם גדול, לאדם חשוב. זהב הוא הדבר היחיד שיכול לעשות זאת. אז
בשביל מה בגדת, אמור לי? פשוט בשביל שעה אחת, שבה הרגשת אמיץ
וחזק? בשביל התדהמה של מכריך? בשביל שיתייחסו אליך? הסתלק
מכאן, יהודי. קיבלת את מה שרצית".

ויהודה הסתלק. הוא הסתלק למקום של פשטות, מקום שמבין, מקום
שמכפר על הכל. במדבר אין תככים, אין בגידה. יש רק רוח והרים
ומחשבות. הוא עמד על אותו מצוק, שבמרומיו דיבר עם ישוע בלילה
ללא ירח לפני שבעה ימים. אך ישוע לא היה כאן עוד להחליק את
החולות בקולו הרך והשליו, להביט באדמה ולראות רק שמים, ולהשרות
ביהודה ביטחון מזוייף. יהודה נותר לבדו עם המדבר, והלילה שלט
בכל. יהודה ראה את המדבר כפי שהוא: אכזרי ואפל, מלא זעם ועוצמה
טהורה, מזוקקת. יהודה נטש את המראה ושקע במחשבותיו, האפלות
בה-במידה. הוא הרג את ישוע. הוא נטל מן השליחים את שליחותם,
ומהעם את תקוותו. הוא המיט קללה על עצמו. אך דבר מאלה לא היה
רצונו. ישוע אמר לו לעשות זאת. האמנם? האם הוא לא התענג על
הבגידה? הוא זחל ולחש כנחש, הוא לעג ליוחנן בצערו. הוא כמעט
וירק על מורו. הוא בגד באופן כה מושלם, עד שנראה כי הבגידה
מתאימה לו. כן, היא התאימה לו יותר מכל דבר שעשה בחייו. וכעת,
הסתיימה שעת הבגידה, הסתיימו רגעי ההתעלות, וחייו ריקים מתוכן.
הוא לא מוכשר לדבר אחר. לשום דבר. הוא מיצה את עצמו. אבל לא.
הוא היה גם תלמיד. הוא אהב את ישוע, הוא אהב את מה שהיה לו
פעם. לו ניתנה לו ההזדמנות, היה משיב הכל לקדמותו. הוא היה
מעדיף להמית את עצמו מאשר לשוב ולהמית את מורו. האם לא נכון
הדבר? האם זו האמת?

כשהדמעות הופיעו בעיניו, מחה אותן יהודה בזעם. הוא נשבע שלא
יבכה. הוא בוגד. אסור לו לבכות. אין לו סיבה לבכות. הוא עשה
כפי שהיה עליו לעשות. הוא בגד באדם שאהב ודן אותו למוות
ולייסורים. הוא בגד בנשמתו, ודן אותה לייסורים. הוא היה טהור
עכשיו, חף לחלוטין. לא הייתה בו עוד נשמה, לא חטאים. ייתכן
שנשמתו אבדה עם ישוע על הצלב. אפשר שנגררה בידי הרומים לתחתית
הר-הזיתים, גלימת התום הלבנה שלה נקרעת ובגדי האהבה שלגופה
מתכסים אבק. ואולי נחטפה בזרועותיו של יוחנן, כשהתחנן להבין,
התחנן לסלוח. אין זה משנה. אין לו עוד נשמה. אין לו מורה, ולא
מדריך. הלילה יורד, והכוכבים עוצמים את עיניהם החומות והרכות
בפעם האחרונה. הוא נשבע שלא יבכה.
הוא רץ, הוא קפץ, הוא עף. אך בעת שנפל מן הצוק והמדבר בלע אותו
אל קרבו, השיגו הדמעות את יהודה איש קריות. החול סר מפניו,
ודממת המדבר הדהדה כקול פסיעותיו של משיח.