ושוב לילה
והיא שוכבת ערה ונאבקת בשדים.
עוד פעם לא נרדמת,
מסתכלת על התקרה וסופרת כוכבים.
היא תוהה אם זו ההרגשה הנכונה,
ואם ככה זה אמור להיות
ולמה היא תמיד נזכרת בספקות הישנות
מנסה לחשוב איך להתגבר על הפחדים והחששות
ואיך היא אמורה לצמצם את הכמות העצומה של רגשות.

כי מאז ומעולם היו לה רגשות של חוסר בטחון ופקפוק עצמי
וכמובן שגם קיים הצורך התמידי:
הצורך לקבל אישור שאנשים אוהבים אותה -
אפילו מעט,
והרצון האינסופי לדעת שלמישהו בכלל אכפת.

היא היתה כבר בסיפור הזה
והוא תמיד נגמר רע
אז היא חוששת לחשוף את עצמה,
לא רוצה לתת לאנשים להכנס לעולמה
מסרבת להתקרב יותר מדי - מפחדת להפגע.

והלילה נמשך,
הכרית בינתיים סופגת את הדמעות
והיא מנסה לשכוח את כל הדאגות.
אך השמיכה מכסה אותה בספקות חדשות
והחושך תמיד עוטף אותה בפחד:
הידיעה הכוזבת שהיא תמיד תשאר בודדה ולבד.

היא היתה כבר בסיפור הזה
והוא תמיד נגמר רע
אז היא חוששת לחשוף את עצמה,
לא רוצה לתת לאנשים להכנס לעולמה
מסרבת להתקרב יותר מדי - מפחד להפגע

וכך עוד לילה עבר
ובסוף היא כן נרדמה
ומה זה משנה אם הכרית רטובה?
עוד מעט יתחיל עוד יום
והיא בכל מקרה תשאר באותו המקום
כי גם אם בסופו של דבר יגיע מחר -
יהיה בסופו עוד לילה שיראה בדיוק אותו הדבר.