אני לא חושב שאני מסוגל לעכל את זה...
אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא איך שאני עומד מעל קופסא מלאה
בגורים והיא מסתכלת עלי מפינת הקופסא בהססנות....
מבטינו נפגשו ואחרי כדקה של מבט בעיניים היא קמה, התקרבה,
הריחה את היד שלי והתיישבה ליד הגדר הקטנה שבקצה הקופסא כשהיא
מסתכלת לי ישר בעיניים...
ישר ידעתי כבר אז, זאת תהיה שלי.
וכך במשך כל חיי המודעים היא היתה לצדי, היא חיכתה בבית שאני
אחזור ופגשה אותי, היא תמיד היתה בעדי לא חשוב מה עשיתי ולמי,
מעין אהבה חסרת תנאים כזאת.... כמו אצל ביאליק.
אפילו כשהתעללתי בה קצת כשהייתי קטן, היא היתה רומזת לי בליקוק
שזה בסדר וממשיכה לשחק איתי שעות על גבי שעות...
לפעמים בזמני מריבות בבית זה היה נראה כאילו היא הדבר הידידותי
היחיד בכל העולם, תמיד הייתי מתנחם בה ולעיתים בוכה אל תוך
פרוותה...
היא היתה מין דבר קטן חמוד וחם שכולו טוב וכל רצונו בעולם זה
שיהיה גם לך טוב...
היא היתה מעודדת אותי ובאה לישון איתי כשהייתי חולה, היא יכלה
לחוש מתי רע לי ופשוט לבוא ולשכב לידי בדיוק ברגע המתאים, היא
היתה חכמה ומצחיקה יותר מאנשים רבים שאני מכיר... לפעמים היה
נדמה שהיא ממש בן-אדם שתקוע בגוף קטן של יצור פרוותי וחמים...
לפעמים היה נדמה שהיא מנסה להצחיק אותך בכוונה כדי לשפר לך את
ההרגשה, היא היתה עושה דברים ממש מטומטמים ואז מסתכלת כאילו
בציפיה לזה שתצחק ממנה.
העיניים שלה, עמוקות ומלאות שמחה, אך עם זאת תמיד היה לי נדמה
ששזור בהן גם צער, אי שם עמוק בפנים....
אחר כך, היא נהיתה אמא, והביאה את אגאתה...
יצור חמוד להדהים לא מהעולם הזה, שתיהן יחד מלאו את החיים
באושר ואי אפשר היה להיות איתן מבלי להיות שמח כל הזמן...
בכל שניה שהייתי בבית הן היו צמודות אלי, כל הזמן.

החיים כל כך אכזריים, רק לפני כמה ימים ביום שבת היא היתה
נורמלית לחלוטין, בריאה, משחקת, אוכלת.... ופתאום באח!
תוך יום היא חולה.... תוך יומיים.... סוף.

כשראיתי אותה יום לפני, שוכבת מתחת לספה על הצד, בקושי נושמת,
פשוט הסתכלתי לה בעיניים ובהתחלה היא קצת רצתה שאתרחק, אבל אז
נרגעה והסתכלה לי בעיניים בחזרה...
ידעתי באותו הרגע שזאת תהיה הפעם האחרונה שאסתכל לה בעיניים,
כי ידעתי שהיא לא תשרוד וידעתי שעם המחשבה הזאת בראש, לא אוכל
יותר להסתכל עליה.... זה פשוט יהיה כואב מדי.
היא הסתכלה עלי במבט שקט ורגוע כאילו היתה אמא שלי, כאילו
ניסתה להגיד לי שהכל בסדר.... תרגע... הכל יעבור... הכל יחזור
למסלולו... זאת היא הדרך... של החיים.
אבל למה אמא ?! לא! אני לא רוצה!
אז הפניתי את מבטי והלכתי לחדר שלי למעלה, לא יכלתי להחזיק עוד
את הדמעות... בכיתי במשך שעה... אולי וחצי....ניסיתי להתקשר
לדורין, כי ידעתי שהיא הבן אדם היחיד שרציתי לדבר איתו אז...
רציתי שהעולם לא יראה אותי ככה... רק חיבוק ממנה, ולבכות לי
בשקט...
אמא נכנסה, שאלה אותי מה איתי, אמרתי לה שכלום ושאני הולך
לישון, נרדמתי אחרי זמן מה...

בבוקר לא יכלתי ללכת למטה כי פחדתי לראות אותה, הפסדתי את שעת
אפס... קמתי בסופו של דבר, ירדתי וראיתי את אבא שלי מסתכל
לפינה, וידעתי הכל על פי המבט...
הסתכלתי, היא שכבה על הצד חצי מתה, מפרכסת...
זאת כבר לא היתה היא, לא היתה שום שמחה בעיניה, גם לא עצב, לא
היה שם כלום.
אחרי בית ספר, באתי לצאת עם אגאתה לטיול ופתאום ראיתי את
הרצועה שלה.... התחלתי לבכות... לא עוד לשמוע אנשים אומרים
לתינוק שלהם - "תראה! כלבים!" רק "תראה, כלב..."
לא לשמוע "היי, הם תאומים?"...
רק יד אחת, רק רצועה אחת, רק כלבה אחת....
שלום אחות.

מצאתי את הטקסט הזה כתוב על שלושה דפי פוליו מקומטים ומלאים
בכתמים של דמעות באחת המגירות הישנות, זה משהו שכתבתי בזמן
שבכיתי על הכלבה שלי שמתה.
רק תיקנתי כמה שגיאות כתיב וניסוחים, אבל בגדול השתדלתי לעשות
את זה כמה שיותר קרוב למקור ולשנות כמה שפחות.