היום פגשתי שוב את מלאך - המוות,
הוא ואני ידידים ותיקים,
הפעם לבש תחפושת של יפהפיה בגי'נס,
סגולת ציפורניים, ריסים ארוכים,
היו זמנים שניפגשנו המון,
שנינו היינו נורא בודדים,
או - אפשר לומר בשקט,
סתם רדופי שדים.
הייתה שעת צהריים מוקדמת, היה חום גיהנום,
היא סימנה לי באצבע, מין תמונה שכזאת,
עיפעפה במבט, מתחננת כמעט,
כך חולפים הימים , תעתועי - זיכרון,
זקן, מכוער, מאיים, קר כקרח,
פושטת יד, נערה בהרמון.
ישבנו בקפה במיזוג האוויר בקניון,
מוקצי'נו כפול, מלצר קצת חיוור,
פלואורסצנטים מהצד, שיראה גם עיוור,
היה לה מן יאוש בעיניים
יכולנו לקרוא זה לזו מחשבות,
היא הרהרה, מה הטעם למות?
אני התחלתי שוב לקוות.
כששילבנו אצבעות כבר הייתה השעה שתיים,
המוות חייך בפנים עייפות,
פתאום מהומה, מלצר צונח, נישנק,
יללת אמבולנס , צעקות ודחיפות -
ביזנס אנד פלז'ר, ליטפה את ידי,
השאירה לו טיפ, כבר נהיה מאוחר,
התנשקנו קלות וקבענו...מחר. |