שטחים עצומים של שדות מוריקים פרוסים לנגד עינינו,
כמו מזמינים אותנו לדרוך על רגביהם, לרוץ למחוזות בלתי
ידועים.
תפרחות עצים רב-גוניות מסוככות עלינו ממעלה, מגינות עלינו מפני
כל סכנה האורבת מבעד להן.
פרחים המזדקפים מן האדמה בגאון, כל אחד מהם קורץ אלינו, קריצה
ערמומית, מתעתעת, והם קוראים לנו לבוא להתבשם בריחם, לחלוק עמם
את סומק צבעם.
ואני משתאה מהמראות הללו ללא הפסק, מנסה למצוא, ולו טיפת צדק,
בנתינת ברכה שכזו לארץ שענן שחור של הסטוריה קודרת עדיין מרחף
מעליה באופן תמידי.
ואז היכתה בי הסיבה לדבר, לפתע התרחבו עיני בחוריהן, שהרי
פולין כולה, על כל עלה, פרח, עץ ושדה בה, הושקתה לא במים, כי
אם בדם אדם. דושנה בעורם, עצמותיהם ואפרם של בני עמי.
התבוננתי מקרוב בפרח עדין, ורדרד, שצמח לו בענווה, וידעתי,
ידעתי כי צבעו ניתן לו לאחר שנשאב באכזריות מלחייה של ילדה
קטנה.

עתה ברור לי, ללא צל של ספק, מאין גנבה פולין כל פיסת חן, כל
חלקת יופי הטמונה בה.
מאחיי.