זה תמיד התחיל עם עזיבת הציפורים.
הוא ידע שהרגע יבוא, הוא הרגיש את זה בכל עצם מעצמותיו ובכל
זאת עקב מבטו בעגמומיות יתרה אחר מעוף הציפורים. ליבו מלא
שאלות וגדוש עד להתפקע בנהיות ורצונות. עיניו החומות מלאות
עצבות יתרה, עגמומיות מה, סיפור שאך זה החל אך לא יבוא אל
סופו.
או שמע כבר בא אל סופו?
מעולם לא היה אביו אדם בר כושר ביטוי מפותח וגם עכשיו, כאשר
עצותיו החכמות ונסיונו העשיר נדרשו, הביט האב בבנו באוזלת יד.
כל הסיטואציה לכשלעצמה נדמתה כאפיזודה ממחזה רע. התפאורה כה
מנוגדת עד כי צופה מן הצד היה חושד שהכל מבויים. הדמויות כה
אובדות, בודדות, נפרדות עד כי נראות כשחקנים שלא מצליחים לקיים
קומוניקציה כלשהי ביניהם. והתסריט עצמו נגזר מעולם אחר שלא
קיים במציאות ולא יכול למצוא מקום גם בעולם הדמיון. רק דבר אחד
היה אמיתי ללא ספק, הציפורים.
נדמה היה לו שאך לא מזמן הוא ישב על אותה מרפסת, באותו מצב, עם
אותם שמי סתיו כחולים עם ענני נוצה ואותם עצים ערומים למחצה.
היה בדבר כמעט פואטיות ומעט מאוד סימפטיה.
הלב הוא שהיה שונה, היה אחר, הכיל הרבה יותר מבעבר. אותם
עיניים חומות, נדמה שכהו מעט בעבור שנה, כמו ראו עולם ומלואו
של עצב ויגון, כאב ודממה.
והוא נדמה שלא ישן הרבה, שלא ישן לילות מכבר, ואותם הבזקים
המשיכו לרדפו לילה אחר לילה בין הזיה להזיה.
ים, מדבר, כסא נדנדה. שעון הקוקיה, ריח המרק המשכר, ריח אדמה
טרייה. יד מלטפת וחמה, אויר קר לנשימה.
ועוד יום ועוד ליל ועוד שנה.
והלב גדוש בנהיות ורגשות ובעצבות מרה.
זה תמיד התחיל עם עזיבת הציפורים, גם היא עזבה.
לעוף מכאן, אל עבר ממלכות עתיקות יומין ונשכחות, אל עבר חלומות
מרים ואכזבות קודרות.
לעוף אל תוך השכחה.