הרצליה בלילה, עננים בשמים.
שכונת הווילות טובלת בפחד, חושך וכלבים.
אני מסתובב בין הבתים
אורות בחלונות - זה סימן שהם נמצאים
אבל החוצה הם שולחים רק את הכלבים.

לרחובות יש שמות של עצים, אפילו שגם הם זרים
וכשרוצים באמת, אפשר להרגיש שייכים.
ואני, מחפש את החור השחור בנשמתי
שכולם מנסים להדחיק ואני לא רוצה:
הלכתי לחפש את נעמי.

אחרי 19 שנים, המרחק בין עבר להווה,
בין אהבה לחידלון, בין חלום לסיוט
נראה קטן עוד יותר,
וכאילו כלום לא השתנה
אני עדיין הולך לאיבוד בגללה ברחובות זרים
בעיר לא מוכרת של מישהי זכורה מאד.

הייתי שם תמיד, אבל רק בהזיות
ודמיינתי תמיד איך היא תצא
ותראה אותי ניצב שם "במקרה"
ותיעוב קמאי מלווה בשנאה מתמשכת יציצו מעיניה
מול צל שחור מהעבר שמבקש את רחמיה
אפילו קרוב כל-כך לביתה.

הרצליה בלילה,
העננים התפזרו.
היא לא יצאה ואיש לא שאל אותי:
"את מי אתה מחפש פה?"
מראה שלאיש לא אכפת מי יחיה ומי ימות,
מי יאהב ומי יילך לאיבוד.

רק בתי אבן יקרים, בחוץ הכלבים
ובפנים - מי יידע?
ואני, צל שחור מהעבר, מחפש את נעמי.
אחרי 19 שנים של כאב וגעגועים
למרות שהשיר אולי צודק:
אף-פעם לא היתה שלי
אבל לנצח אהיה שלה.