ואני לומד
אני לומד אנשים
ותגובות ודיאלוגים שנונים
וכשאלה הופכים לצפויים לבסוף,
אני לומד.

ואני לומד
אני לומד טעויות
של אחרים ושל עצמי
ומנתח, ומנותח לשלוש מאות שיבעים ושלוש חתיכות קטנות (בדיוק)
וכשאלה כבר מרוסקות לבלי היכר על שולחן הניתוחים,
אני לומד.

ואני לומד
אני לומד לשחק תפקיד של מלומד
וכשצריך אני גם מלהק ומביים, להנאת כולם
וכשבלילה אין קהל ביציעים, אני מעלה הצגות יחיד עבור עצמי
וכשאובדת הזהות, והזיכרון נמהל בכורח המומצא,
אני לומד.

ואני לומד
וכשאין עוד מטרה, אלא רק אובדן
וכשגם זה אובד, נמצא, ונאבד, ונותרת רק הטקסיות
אני בוכה (כמובן בדרמאטיות מתוכננת היטב),
ואז, לבסוף, אני לומד.

לא את הרגש, שהרי זה כבר נותח וניתח מספיק.
ולא על עצמי שהרי את שורות התסריט אוכל לדקלם משינה.
וגם לא עליך, מי שלא תהיי, ובדיוק מסיבה זאת.

אני לומד את טעמן המלוח של הדמעות
ועל מסלולן במורד לחיי,
והדרך בה הן נספגות בכרית,
מאות פרטים שונים
קטנים
טפלים
מיותרים
כמו כל הניתוחים, התסריטים, הבימויים, בדיחות הקרש, הדיאלוגים
השנונים,
כמו כל חיי