[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כשזה קרה לו גם אני רציתי. רציתי שחבריי הכי טובים יבגדו בי
ויעזבו אותי לתמיד. רציתי שחברה שלי תגיד שאני הפכתי להיות
בלתי נסבל ושהיא נפרדת ממני. רציתי שאמא שלי תקפוץ מהקומה ה-21
בגלל שהיא לא יכולה יותר.
כשהייתי קטן אבא שלי אמר לי שאם רק ארצה, אני אוכל לעשות הכל.
לא חשוב מה זה! אם אני רק אפעיל את כוח המחשבה ואביע משאלה-היא
תתקיים.
בהתחלה לא האמנתי לו. חשבתי לעצמי-רק אלוהים יכול להביע משאלה
ואז היא תתקיים. אז אם אני אצליח בכך, אני אלוהים?
עברו שנתיים ואז זה קרה. בכתה ד' יוסי, השכן שממול, קיבל
סקייטבורד חדש עם גלגלים מסיליקון וציור גדול של שד מלמטה. קנו
לו גם קסדה אבל הוא לא הסכים ללבוש אותה. כשהוא קיבל אותו-גם
אני רציתי-אין דבר שרציתי בעולם יותר מהסקייטבורד הזה,אבל אמא
אמרה שאין לנו כסף לקנות עכשיו.
אז לפני ששכבתי לישון באותו לילה אני עמדתי על הברכיים והפעלתי
את כוח המחשבה שלי וראיתי את עצמי על הסקייטבורד הזה.
כנראה שאבא צדק, בגלל שיומיים לאחר מכן דרסה את יוסי משאית
ענקית. שום דבר לא קרה לסקייטבורד.
כולם עמדו מעל הקבר שלו ובכו ואני חשבתי לעצמי האם המשפחה שלו
עדיין צריכה את הסקייטבורד. בשבעה אני נכנסתי למטבח של יוסי
וראיתי את אמא שלו בוכה מעל הכיור. אני התקרבתי אליה ואמרתי לה
שאני צריך משהו שיזכיר לי את יוסי ושאלתי אם אני יכול לקחת את
הסקייטבורד. היא ניגבה את הדמעות עם מגבת חד פעמית שהייתה גם
כך רטובה ואמרה שהיא לא רוצה לראות את הדבר הזה יותר בבית
ושאני יכול לקחת אותו.

בכתה ו' התאהבתי בגילי-ילדה חמודה עם שני צמות וגומת חן אחת
בלחי השמאלית. האמת היא שהמילה "התאהבתי" אינה מתאימה בדיוק.
כדאי יותר להגיד שהצטרפתי לרשימת הבנים הארוכה בכתה שלנו שהיו
רוצים לנשק את פני המלאך האלה.
מושיקו, הבריון הכיתתי קיבל סירוב ממנה ומאז הוא כל הזמן משך
לה בצמות, גנב ממנה את הסנדוויץ' וקרע לה את המחברות.
הבנתי כי זה הצ'אנס שלי והחלטתי להשתמש עוד פעם בשיטה שלי כדי
להגן עליה מפניו. ישבתי בחדרי והאמנתי חזק חזק בכך שאני עוד
אראה את עיניו זולגות דמעות בעוד שהוא על ברכיו מבקש סליחה
מגילי ומכל האחרים בכתה בזמן שאני מסתכל על הסקייטבורד שנמצא
בפינת החדר.
בבוקר יום חמישי באותו שבוע נכנסתי  לכתה 5 דקות לפני תחילת
השיעור, עמדתי מול מושיקו ובלי להסס דחפתי אותו ואמרתי לו
להפסיק להציק לגילי. הוא, שלא האמין למראה עיניו והחליט שאחד
מאיתנו בטוח השתגע, דחף אותי בחזרה ואמר לי שלא כדאי לי להגיב.
כמה שלא רציתי, לא יכלתי להפסיק עכשיו בעוד שגילי מסתכלת עליי
במבט מקווה וכל הכתה נאספה סביבנו.
הפעם, בהיסוס קל, אחרי המכה שקיבלתי מהדחיפה של מושיקו, דחפתי
אותו חלש יותר ואמרתי לו שוב את אותו הדבר.
מושיקו, שבעיניינים כאלה, כמו גם ברוב העיניינים האחרים לא חשב
הרבה ונתן לי את הבוקס הכי חזק שיכול היה לתת לכתף השמאלית
שלי.
רגע קט אחרי ששמעתי עצם כלשהיא נשברת, פתחתי את העיניים
שבידיוק נעצמו כאמצעי הגנה מכאב חזק מאד. עיניו של מושיקו
התמלאו דמעות והוא בצרחה נפל על הברכיים, מחזיק את ידו הימנית
עם היד השנייה.
באותו רגע, שמחתי מאד שהתביישתי לספר לכולם כל הזמן הזה
שמכיוון שהעצם בכתפי השמאלית לא גדלה בילדותי-הרופאים הכניסו
לשם מוט ממתכת וזו הסיבה לכך שכתפי זזה באופן משונה.
החלטתי שגם עכשיו לא כדאי לספר זאת.
הכרחתי את מושיקו הביריון לבקש סליחה מכולם ובמיוחד מגילי.
אחרי כן, השתמשתי יותר ויותר בשיטה שלי, וכמה שיותר הצלחות
חוויתי, האמונה שלי שאולי אני בכל זאת אלוהים גברה יותר
ויותר.

כשהייתי בן 14 וחצי, אמי לא הרשתה לי לסוע לתל-אביב להופעת רוק
של הלהקה האהובה עליי. רבנו על כך במשך 3 שבועות ואחרי אחד
הריבים הגדולים נכנסתי לחדר ואמרתי  לעצמי שהייתי רוצה שהיא
תחלה בסרטן.
כנראה שהשיטה לא עובדת תמיד נכון או שאולי אני פשוט לא אלוהים
כי יום אחרי כן, חבר שלי-רן, אמר לי שהסרטן שעזב אותו בילדותו
חזר.
לא עבר חודש וכל חבריו חוץ ממני בגדו בו ועזבו אותו בגלל שזה
לא היה כיף לשבת בבית-חולים כל הזמן. אחרי חודשיים החברה שלו
אמרה לו שהוא נהפך להיות בלתי נסבל ושהיא נפרדת ממנו. אחרי חצי
שנה אמו קפצה מהקומה ה-21 בגלל שלא יכלה יותר. אחרי שנתיים הוא
מת.

כשזה קרה לו גם אני רציתי. רציתי שחבריי הכי טובים יבגדו בי
ויעזבו אותי לתמיד. רציתי שחברה שלי תגיד שאני הפכתי להיות
בלתי נסבל ושהיא נפרדת ממני. רציתי שאמא שלי תקפוץ מהקומה ה-21
בגלל שהיא לא יכולה יותר.
אולי אני הרגשתי שזה לא צודק מה שקרה לו. אולי אני הרגשתי אשם,
אם לא בזה שהוא מת, אז לפחות בדרך שבה הוא מת-כל הזמן חשבתי
שאולי לא התקשרתי מספיק. אך סביר להניח שאני פשוט רציתי להוכיח
שאני כן אלוהים ושהשיטה שלי עובדת ושאם אני אאמין במשהו
באמת-זה יקרה.
החלטתי להפוך להיות חולה סרטן. חשבתי לנסות את סרטן העור-יצאתי
כל יום להשתזף בלי קרם הגנה בשעות החום. אך כל מה שקיבלתי היה
עור מתקלף והרבה כאבי ראש. ניסיתי גם את סרטן הריאות-התחלתי
לעשן יותר ויותר עד שהגעתי לשני קופסאות ביום. אך גם זה לא הלך
משהו.
אז אולי אני רק חצי אלוהים כי במקום לקבל סרטן עור או סרטן
ריאות אני גיליתי שבמשפחה שלנו יש ירושה טובה של לוקימיה.
עכשיו אני שוכב בבית-החולים וחבריי הכי טובים מבקרים אותי כמעט
כל יום ולא מוכנים כבר לבגוד בי ולעזוב אותי. גילי, שעדיין
חברה שלי מכתה ו' אומרת שהיא בכלל לא סובלת ושהיא תחכה לי כמה
שאזדקק, ואמא שלי-נראה כי בבנין שלנו אין 21 קומות-אז אולי
בגלל זה היא בוכה כל הזמן. ואני-אני שוכב כאן מרותק למיטה עם
חור בווריד היד שבתוכו מחט שמחוברת לשקית שקופה שדרכה אני מקבל
חיים לעוד שבוע-שבועיים ומסתכל על הסקייטבורד עם גלגלי
הסיליקון והשד הגדול מלמטה, בו לא השתמשתי כבר שבועיים אחרי
שקיבלתי אותו.
היום קראתי בעיתון על נער בגילי שהתאבד. כשזה קרה לו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ג'יימס בונד
אוהב ללכת לתא
מס' 7 בשירותים
(00) החשאיים.
מכאן כינויו:007


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/9/04 14:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איליה פרדקין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה