זו הפעם הראשונה שלי שאני כותב בשקט, בלי מוזיקה או רעש
מבחוץ.
השעה היא 4 וחצי לפנות בוקר והדממה יכולה להטריף.
הטלפון שלי מצלצל ואין לי כוח אפילו להגיש את היד לענות, מסתבר
שזו היתה טעות. הבחורה הכי יפה בסביבה רצתה שנצא או משהו כזה,
ואני פדלאה מפגרת שלא מושיטה יד כדי לענות...
עד שהבנתי את הטעות היה כבר מאוחר מדי, כך חשבתי לפחות, וידוע
שאני טועה כמעט בהכל. הרמתי את השפופרת, חייגתי לאט את הספרות,
ורק במספר האחרון נעצרתי לרגע. מפחד, נרגש, כמו ילד קטן שהולך
להציע חברות לילדה עם הצמות. אני כבר בן 18 וחצי, נושק לצבא
ועדיין מפחד מהמצבים האלה. לפעמים אני משחק על זה עם אמא, כי
אני עדיין בישן ושטויות למיניהן, וזה אפילו עובד לפעמים.
לא יודע מה אני עומד להגיד לה, חוץ מ"הלו", וזה מלחיץ עוד
יותר. מנסה את שיטת הטמטום המוחלט.
"הלו?"
- "כן, מי זה?"
"דנית. מה קורה?"
- "אחלה אחלה, היתה לי שיחה שלא נענתה ממך."
אם רק הייתי מצפה למה שיבוא עוד שניות אחדות, אפילו לא הייתי
מהסס לצלצל, ואפילו להודות שזה אני בלי בושה ובלי משחקים.
"תשמע רגע, יש לי בית ריק לשבוע, רוצה לקפוץ מדי פעם?"
- "בטח, ברור שאני אצלך, מתי שרק תרצי."
"וואי, מצוין. אתה ממש חמוד."
- "זה קורה רק לפעמים."
אני עונה וסוגר את השיחה בנימוס כדי לא לצרוח לה באוזן מרוב
התרגשות.
החדר שלה מעוצב רובו בוורוד, עם קצת פוסטרים של להקות די
טובות, על חצי תקרה מצויר יער פנטזיה עם גמדים ערומים - לא
אירוטי, אמנותי.
את השאר היא תסיים בחופש הקרוב. אני עומד ומחכה לה בקוצר רוח
מטורף, שניות לא עוברות ואני מתחיל להזיע בכפות הידיים
מלחץ...
היא נכנסת לחדר, מתחילה לנשק אותי, ואני כבר מאושר.
ואז אמא העירה אותי.