אני יכולה להציל את העולם עכשיו. אני יכולה לקפוץ מהכיסא
המשרדי הזה, לקרוע את החולצה שלי ולחשוף בגד ליקרה אדום עם
"די" גדולה על החזה, ולהציל את העולם. אני אתחיל בלצאת מהחדר
הזה, כמובן, כי אין לי פה הרבה מרחב תמרון. טיסה אקספרס עם יד
אחת מאוגרפת מתוחה קדימה, ואני אהיה באפריקה. רעב? מחלות? הכל
יהיה היסטוריה, ילדים בכיתה ו' יגישו עליי עבודות.

באותה מידה אני יכולה להתאבד. יש פה על השולחן חרב ממש חדה,
וכיף לשחק בה. היא מבריקה ומנצנצת, ועושה קולות של סרט לחימה
סיני כשמוציאים אותה מהנרתיק שלה. היא יכולה ללטף לי את היד
בעדינות, כל כך בעדינות שאני אצחק ואתפתל מרוב שזה יהיה נעים.
ואז בתנועה אחת פתאומית ירד לי מלא דם. יד שמאל היתה כל כך
עסוקה בלצחוק שהיא לא שמה לב שלימין יש תכניות אחרות. לא ידעתי
שיש בי כל כך הרבה דם. הוא ינזל לי על הרצפה והמחשבה הראשונה
שתעבור לי בראש היא שאמא תכעס שלכלכתי את החדר. אולי היא גם
המחשבה האחרונה שתעבור לי בראש.

אבל אני יכולה גם סתם להמשיך לשבת פה, ולבהות באורות הכחלחלים
המרצדים לכיווני משני המסכים הקרובים. או שאולי רק נדמה לי שהם
מרצדים לכיווני. אני אסובב קצת את הכפתור של הווליום, וארגיש
לרגע שיש לי שליטה על משהו. ההרגשה תעבור תוך מאית שניה ואני
אשכח שהיא בכלל היתה. אני אשב פה, ואכתוב מילים שאם לא היו
כותבים אותן זה היה משנה או לא משנה בדיוק כפי שזה היה משנה או
לא משנה אם היו כותבים אותן.