רוח מנשבת
אוושת העלים המסתחררת
מציירת בראשי
מערבולת עשויה רסיסים
השואבת לתוכה
פחדים
פרחים
חיוכים של אנשים

ובקצהו של מבט
אני עומדת
מתבוננת
בשדות
מרחבים עצומים
של ירוק, ושקט
וריקוד נצחי
של שעת בין הערביים
עם מעוף הציפורים

בקרן אור מסתננת
מסתתר חיבוק
עוטף אך מקלף
שכבות עבות
של העמדת פנים
ומזרים לרגע אחד
רגש חם
אל תוך מאגרים של קור וכעסים

ענן השט בשמי ברזל
ממטיר על כולנו כתם צל
שמאיר תוך אפלה
פנים מוכרות ואהובות
מתגלגלות
נופלות
שוכבות
עומדות
תלויות
ומשתנות.