"תכתבי סיפור!", היא מטיחה בי, "כל יום סיפור, את הדבר הבא".
אני מחייכת, איך אני אמורה להגיב? והיא מתלהבת, "את לא תשכחי
אותי?". אני מסתכלת עליה במבט תמוה. "למה שאני אשכח?" אני
שואלת. "אל תשכחי שאני האמנתי בך לאורך כל הדרך" היא מסתכלת
עלי חצי ברצינות חצי בצחוק. "אבל אני כתבתי רק שני סיפורים,
וזה היה רק השבוע הזה. חוץ מזה, אף פעם לא כתבתי סיפור" אמרתי
לה מופתעת מהתגובה שלה. פניה הביעו אכזבה קשה. "אני לא אשכח
אותך, כשאני אהיה מפורסמת" אמרתי מהר כדי שהיא תהיה מאושרת.

איך ששנאתי את זה, פתאום כולם חייבים לקרוא, לתת הערות כאילו
הם פרופסורים לספרות. 'תעשי ככה', 'תכתבי אחרת', בכלל לא אכפת
להם, הם לא ראו את כל הרגשות שהיו מעורבים, הם לא ראו שאלו הם
הרגשות שלי! הם לא ראו שהם האשמים בסיפור, שהסיפור הוא בכלל
עליהם.
"אולי אם תתני לזה מבט יותר גברי, זה יהיה טוב" אבא שלי אמר
וקימט את מצחו, כמו שהוא כאילו חושב. "אני דווקא חושבת ש..."
"את לא מבינה!" אבא קטע את אימא, "הילדה צריכה לתת לזה גוון
צבעוני שמח".
יצאתי מהחדר ופניתי לרותי. והיא אומרת לי "תכתבי חזק, תכתבי
עמוק, פחות דימויים, יותר צבעים, את מבינה?! סיפור טוב צריך
להיות ברור, ואת קצת מבולבלת, קצת לא ברורה, את מבינה?!" רותי
דיברה כאילו היא כתבה את זה הרבה לפני הסיפור.      

כבר היה בא לי לקרוע את הנייר, לא לכתוב יותר. לקחתי את
המפתחות שעל השולחן ונכנסתי לאוטו.
'מה את עושה?' קול דיבר לי בראש, 'אין לך רשיון'. "זה סיפור",
קבעתי בקול רם, "בשביל סיפור לא צריך רשיון!". 'את חיה בסרט',
הקול המעצבן הזה שוב דיבר, 'מה מעצבן זאת את, צאי מהסרט.
סליחה, מכונית, את בכלל לא יודעת איזה דוושה היא הגז. את לא
יודעת להניע!'. "אני כן" התנעתי את המכונית והתחלתי לנהוג,
מתעלמת מהצעקות של עצמי.
'טוב, את לא חייבת לכתוב, רק תצאי מהמכונית, זה חיי אדם!'
הקול ניסה שיטה אחרת. "רותי רצתה סיפור, רותי תקבל" הגברתי את
מהירות הנסיעה, דוחפת סוכרייה לפה. 'על מה את מדברת בכלל, לא
קוראים לה רותי, זה עיוות כדי לשמור על צנעת הפרט'. כמעט
נחנקתי, נזהרתי מהפיל שאותת שמאלה. 'מה פיל?! איפה פיל? אני לא
ראיתי שום פיל!'. "אוח! זה עיוות מציאות, מה לא ברור?! פאקינג
צנעת הפרט... אממ... שוחרת שלום שכמוני" הסתכלתי על הפנים שלי
במראה וחייכתי.
'בואי נחזור הביתה. יש פה עדר שלם של איגואנות, אני מפחד' אמר
הקול המעצבן.
"יופי סוף, סוף נכנסת לסיפור. בלי לפגוע, זה קטע כזה שצריך
להפעיל ת'דימיון בשביל להבין" דיברתי בצורה של גננת. 'למי את
מדברת, אין אף אחד באוטו?' אמר. "טוב, אין גם אוטו..." צחקתי
בפרעות, מעיפה את התלתלים ברוח. "אתה מבין, זה סיפור. הם רצו
אותו עם גוון צבעוני, הם רצו אותו שמח."