[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי בלום
/
אסיר 54756 חלק ז

אני מרים רגל בקושי רב, האחות לוחצת עלי לנסות וגופי עוד לא
סגור על עצמו, עדיין מסרב.
המטרה כרגע היא התיישבות בלבד, משהו שהזיכרון שלי אומר לי כי
עשיתי מאז ומעולם בלי ממש לחשוב על כך ופתאום אני מגלה כי זה
לא הדבר הכי פשוט.
לרגע אני מביט על האחות, חושב להדוף אותה ממני במילים ואם לא-
בדברים אחרים, יודע שאני לא ממש זקוק לפה בשביל להרחיק אותה
ממני. אז אני רואה עצמי במראה ממול, הפרצוף האפור עזב אותי,
הופיעה במקומו דמות ישנה. מביט וניזכר בעצמי, נזכר בעבר, בוחן
את תווי הפנים שלי ואת קצוות השיער המתחילות לצמוח. נזכר בדמות
שלי מהעבר: קצין בצה"ל, לבוש מדים ירוקים. הולך בקריה, מסתובב
ומרגיש איך העיניים שלהן ננעצות בי, חש איך הן מבצעות
אקרובאטיקה משעשעת על מנת למשוך את תשומת לבי מבלי שאני אשים
לב שזה מה שהן עושות.
ניזכר איך הן מאדימות בכל פעם שאני מסתובב ומחייך אליהן, זורק
משפט לכיוונן.
כמה היו שם, הייתה דנה הבלונדינית השמנמונת, שתמיד הלכה עם
שיער קצוץ, עיניה היו כחולות בהירות.
כמה פעמים היא הייתה ב"טעות" מתנגשת בי ומתנצלת מייד, מסמיקה
וחצי בורחת, מצפה ממני להסתובב אחריה. הייתה רוני, יותר גבוהה
ממני בראש, רזה עד כמה שאפשר להיות רזה, סיפרה לי פעם כי לא
רצו לגייס אותה, עד שהיא תעלה שש קילו. הייתה לה צמה שחורה ואף
ארוך, כמעט כמו של פינוקיו, וחיוך קטנטן.

הרגל מצליחה להתרומם. אני מביט וכמעט לא מאמין שאני רואה אותה
באוויר, האחות מחייכת לכיווני ומסתובבת, "מספיק להפעם" אומרת
בלי להביט עלי בזמן שהיא יוצאת מהחדר. אני מרים יד, מוחה את
הזיעה שמופיע לי על המצח וחוזר אחורה לימים של הצבא.

הייתה שלומית, ממוצעת בכל דבר, קצת חסרת ביטחון, קצת עושה
שטויות עם החברה, קצת צוחקת קצת בוכה. ניגשה אלי יום אחד, שאלה
אם אני רוצה לבוא איתה לסרט, לפחות היו לה ביצים לזה. כאשר
אמרתי לה "למה לא, בכיף", היא כמעט התעלפה לי. אני רק חייכתי
והתרחקתי ממנה, יודע כי בעוד דקות ספורות כל הבסיס יידע כי אני
יוצא עם חיילת.

כמו שצפיתי, משהו כמו עשרים דקות לאחר מכן המפקד שלי קרא לי,
בחור קשוח. קראו לו עמוס, אם אני זוכר נכון, שיער קצוץ כמעט
קרחת, שרירי, אהב להתאמן בחדר כושר שהיה בבסיס.
אז אני מופיע במשרד שלו, קולט שהוא עדיין מזיע מהאימון האחרון
שלו. הוא מחייך אלי, "כנס" יורה פקודה ספק מבקש. מרים כוס בירה
שחורה ושואל אותי במבט אם אני רוצה גם.
אני מסרב, ממתין למוצא פיו.
הוא מתיישב על הכיסא בכמעט נפילה, עושה הצגה של עייפות. "שב"
מצביע על הכיסא שמולו.
אני עוזב את פתח המשרד שלו ומתיישב מולו, ממתין בסבלנות למה
שיש לו לומר. הוא מפתיע אותי ומושיט יד על השולחן מולי,
"הורדות?" שואל.
"עזוב" אני עונה, יודע כי הוא יוריד אותי בשלוש שניות במקרה
הטוב, וברע אפילו פחות.
הוא משאיר את היד, מראה פרצוף מעט מאוכזב. "תביא ת'יד" שוב
מבקש ספק מעלה את הקול לרמה של פוקד. אני מושיט את היד והוא
מצמיד את כפות הידיים שלנו, לוחץ לי על היד, מכאיב מעט, בודק
האם אני חזק או חלש לעומתו.
אני מנסה לשנייה ללחוץ בחזרה ואז ניכנע, לא ממש רוצה להצטרף
למשחק שלו.

הוא קולט את זה. "מוכן?" מסמן עם היד השנייה שלו על הידיים
שלנו, המחזיקות אחת את השנייה על השולחן הריק שלו.
אני מהנהן, לא ממש מתכוון להתאמץ להוריד אותו, רק שיסיים עם מה
שיש לו לסיים. אז הוא אומר "אם אני מנצח, אתה לא יוצא איתה
לסרט. אם אתה מנצח..." מקמט מעט את המצח, "הכרטיסים עלי."
מחייך אלי, ממתין לתשובה, שוב לוחץ את היד במעט יותר כוח
מקודם.
אני חש את העצמות שלי מעבירות לי סימנים של לפני שבירה ואז
קולט את מה שהוא אמר. "אה?" שואל בפרצוף לא בטוח בעצמי.
הוא מביט לי ישר בעיניים בפעם הראשונה מאז שאני ניכנס לחדר,
"נו, דון ג'ואן. שלומית, הזמנת אותה לסרט, לא?" ספק שואל ספק
קובע עובדה.
"לא" אני עונה במילה אחת בלי ממש לפרש את עצמי.
הוא מופתע מהתשובה שלי, משחרר מעט מהלחץ ביד שלי. "אז אתם לא
הולכים לסרט?" כמעט ומרפה לי מהיד.
"הולכים." אני שוב עונה במילה אחת, לא מנסה להסביר, נותן לו
להבין שזה לא ממש עינינו.
הוא שוב לוחץ לי את היד ומשתמש בשיטת המילה היחידה שלי, אומר
"תסביר."

"אין ממש מה להסביר" משיב, מביט לו בעיניים "היא הזמינה אותי
לסרט והסכמתי, לא אני הזמנתי אותה."
הוא מוציא מעט אויר מהשפתיים כאילו שוקל את המידע שהעברתי לו.
"טוב, זה לא ממש משנה, התנאים נשארים אותם תנאים." שוב מחייך
עדיין לוחץ לי את היד. "אם אני מנצח, אתם לא הולכים לסרט. אם
אתה מנצח, הסרט עלי." יודע שהוא ינצח די בוודאות.
אני חושב מה לענות ומחליט לקחת קצת סיכון "אז אתה רוצה שאני
אליך איתה אלי הביתה בלי סרט." מראה פרצוף מעט ציני מעט תמים.
"אין בעיה." מסיים, מנסה לשחרר את היד שלי מהיד שלו, חש את כאב
הלחיצה מתחזק.

"לא" הוא משחרר שוב מילה אחת כאילו החלפנו תפקידים. "תקשיב לי
טוב. שלומית היא קרובת משפחה שלי ואני לא צריך שייצא לה שם פה
בבסיס." מקמט מעט את המצח. "מובן." מסיים משאיר את היד שלי
בשלו, ממתין לתשובה.
אני חושב לרגע ארוך. "מה אתה רומז?" יורה שאלה בקול לא ממש
שקט, מושך את היד שלי, או לפחות מנסה בזמן שהוא מהדק את האחיזה
שלו.
"אל תהיה תמים עכשיו." הוא מושך את היד שלי לכיוונו, מגביר את
הלחיצה בזמן שאני מבחין שאחד הורידים אצלו במצח מתחיל להתנפח.
"כולם יודעים מה אתה עושה פה בבסיס ושהיית עם לפחות חצי מהנשים
פה, אז תעזוב את שלומית וזאת פקודה, אם לא הבנת עד עכשיו."
מסיים ועוזב לי את היד, מסתובב מעט על מנת להראות לי כי השיחה
הסתיימה.

"היא יודעת, כי אתה לא מרשה לה להיות איתי." אני שואל ורואה
איך המדורה הפנימית שלו, שדלקה על אש לא ממש קטנה, מתגברת וכל
מילה שלי זה כמו להכניס חבית בנזין פנימה.
דפיקה על השולחן בעוצמה נשמעת עד מחוץ לחדר בזמן שהוא מסנן
מבין השפתיים, "לא ממש מעניין אותי מה היא יודעת ומה לא, אתה
לא הולך לזיין אותה וזו פקודה. יותר מזה, אם אני אשמע שהיית
איתה בכל צורה שהיא לא אפלטונית לחלוטין, אז לא רק אתה תהיה זה
שיזיין." לוקח אויר ומסיים שוב במילה "מובן?"
"מובן" אני עונה ומתרומם מהכיסא, "אני אומר לה שאני לא יכול
להצטרף אליה." מסתובב ממנו לכיוון היציאה, רואה שהוא מתחיל
להירגע כאשר משמעות המילים שלי חודרת לתוכו.
"יפה, משוחרר." אומר ומסמן לי בנפנוף לצאת מהחדר שלו.

אני כמעט יוצא מהחדר ואז מסתובב במהירות כמו נחש. מביט בעיניים
שלו ולוחץ. הוא נסוג לאחור כאילו כדור אש עף לכיוונו. אני חש
שיצאתי מהאדישות שאני נמצא בה בדרך כלל וכי הכעס שלי ממוקד
מאוד, חש איך העיניים שלי משדרות את זה לכיוונו.
הוא מנסה לסגת ונישען לאחור עם הכיסא, גורם לשתי הרגליים
הקדמיות לעלות באוויר ואז עף לאחור מתרסק על הגב בקול בזמן
שאני יוצא מהחדר.

מופתע אני קולט את שלומית בדיוק עומדת להיכנס פנימה ואנו
מתנגשים.
נראה כי העיניים שלי עדיין בוערות, כיוון שהיא נסוגה, חשה
בעוצמה שיש בי.
אני נרגע במהירות וחיוך עולה על פני במהירות, רואה איך היא
נרגעת. אז אני לאט מוריד את החיוך מהפנים שלי וממשיך להביט בה,
רואה שהיא מבחינה במשהו וחוסר נוחות עולה על פניה.
"מה?" היא שואלת ומשתתק.
"תראי," אני מנסה להתחיל ואז מחליט להוציא את הכל בפעם אחת.
"אנחנו לא יכולים ללכת לסרט ביחד". רואה את הפרצוף שלה נכנס
לתשעה באב.
"למה?" שואלת, בזמן שאני מבחין בדמעה קטנה מתחילה לנצנץ בתוך
אחת העיניים שלה.
הכעס שוב מתגבר בתוכי ואני מצביע עם הראש לכיוון הדלת של המפקד
שלי. "פקודות." מסתובב והולך ממנה. שומע את הדלת שלו נפתחת
בעוצמה ואת הצעדים שלה מהדהדים באוזני.
חושב להישאר עוד מעט, לשמוע את הצעקות שלה עליו, בוחר להתרחק,
לעזוב.
"עוד חודשיים אני מסיים" אומר לעצמי בשקט, "עוד חודשיים,
וייגמר הצבא. חודשיים וכל השמוקים עם הדרגות יוכלו לקפוץ לי כל
כך גבוה, ואז..." אני מחייך לעצמי "אז אני אמצא את שלומית שוב
ואקח אותה מול הפרצוף שלו לסרט ואחרי הסרט אלי הביתה ושם אני
אזיין לה את הצורה."  

אני זוכר את ההבטחה שהבטחתי לעצמי באותו ערב, ההבטחה הזו נשכחה
ממני ביום השחרור, את הופעת אז, והעולם שינה את צירו. לא ידעת
אז כי הייתי צריך להיפגש איתה למחרת. זה כבר היה סגור, זה היה
כל כך סגור, שדאגתי שהמפקד הבן זונה שלי יידע את זה. הלכתי
אליו, דפקתי בדלת וכאשר הוא אמר "יבוא" נכנסתי ואמרתי לו בצורה
הכי שקטה, "זוכר שנתת לי פקודה שלא לצאת עם שלומית?" הוא הנהן
לי בראש, בזמן שאני יודע שהוא כנראה לעולם לא ישכח את זה. "אז
רציתי לומר לך," אני ממשיך רואה כי הוא מרוכז בי והווריד שלו
מתחיל להתנפח, "רציתי לומר לך כי מחר אני משתחרר, ומחרתיים היא
באה אלי לדירה, לארוחת ערב חגיגית. על מנת לחגוג את השחרור
שלי. ואתה יודע מה?" אני מחייך לכיוונו "זה שוב היה רעיון שלה,
והיא זו שביקשה ממני לומר לך את זה, היא ביקשה שאני אומר לך
ואני מצטט: "אני הולכת להזדיין כל הלילה איתו ואין שום דבר
שאתה יכול לעשות בקשר לזה, אז אתה יכול ללכת ל..."
. אני מעדיף
לא להמשיך את המילה שהיא אמרה, אבל אתה בהחלט יכול לנחש מה היא
הייתה. רמז: היא קשורה לפעילות שאנו נעשה מחרתיים." אני מסיים
ומסתובב יוצא מהחדר שלו.
אני לא בטוח עד כמה הוא מהיר, אבל שמעתי אותו מזנק מעבר לשולחן
שלו וכאשר באתי להתרחק הרגשתי את הידיים שלו על הכתפיים שלי,
"תקשיב לי טוב, חתיכת בן זונה." הוא מתחיל לומר לי. "יש הרבה
דברים שאני יכול לעשות," ממשיך בזמן שאני מסובב את הראש שלי
לכיוונו ומביט לו בעיניים.
לרגע ניראה שהוא רוצה להמשיך לומר משהו אבל העיניים שלי גורמות
לו לשתוק, אני חש בעוצמה חודרת אליו ומרחיקה אותו ממני, הידיים
שלו מרפות ממני והוא נסוג ממני בצעד קטן לאחור.
"אתה בטוח שאתה יכול לעשות לי משהו." אני יורק לידו על הרצפה
ועוזב את העיניים שלו, מתרחק ממנו.
לבסוף לא פגשתי אותה אלא אותך, את זוכרת שנפגשנו. זוכרת את
שיחות הצחוק, המבט שלך שחדר לתוכי וכבש אותי ביום של השחרור,
זוכרת...

אני מוריד את הרגל מהאוויר, היא כבר רועדת מרוב מאמץ. האחות
כבר לא בחדר ובראשי שוב דמותך עומדת מולי, מביטה בי, בהירה
היום יותר מאשר בעבר, ואור מאחוריך. אור בהיר, ואני יודע שאני
מתחיל לחזור לעצמי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קוטג' זה נזלת
של גמדים


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/9/04 19:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה