באמצע חוף בכנרת, בין המוני אנשים ישנים,
שמעתי קול אישה שר בשקט, לקול צלילי מיתרים,
אחרי הקול עקבתי, כמו ריח בסרטים מצויירים
שגורר אותך היישר, לעבר מה שחיפשת...

ושם מצאתי ילדה, עם עיניים תמימות,
שרה בקול שעושה עור ברווז,
היא שרה על שקט ועל להיות לבד יותר מדי
אמרתי לה ילדונת תסתכלי על חיי,

לקחתי את הגיטרה לידיים, עם רצף מקרי של אקורדים,
תוך כמה שניות היא התחילה לשיר,
הוציאה הכל מתוך מקום עמוק עמוק
למרות שזה הקסים אותי, למרות שזה נגע,
לא ממש הצלחתי לשתוק

התפרצתי לשירה בתחילת בית, נתתי מונולוג משלי,
אומנם לא קול כמו שיש לה, אבל גם נורמאלי בכללי,
הראתי לה צדדים אחרים בלהיות לבד,
והיא הראת לי צדדים של ביחד,
דיברנו בישרה על כל מיני דברים,
ובעיקר על מה גורם לנו לפחד.

בסך הכל היא, ילדה קטנה לירון,
אז אל תסתכלו עלי בכלל ככה,
אבל היא נגעה בי איפשהו, עמוק עמוק מאוד,
רוצה רק לשיר איתה עוד ועוד.